חידת הייסורים

הספר הזה בא לענות על צורך שאין לו מענה. אם לא לתת פשר לייסורים – הרי לתת להם הכרה, חברה וחברות. לתת כוח לאדם שמתמודד לראות שגם אם הוא לבד, הרי שהוא ביחד. גם אם הוא סובל, הרי שיש במאבקו נצחון. [—] גם אם אין הסבר, הרי שיש תוכן.

(מתוך הפתיחה לספר)

 

ברגע זה, בו אתם קוראים את אשר לפניכם, מת מישהו בבית החולים. באותו בית חולים ממש נמצאים עכשיו אנשים ונשים שהפכו לחולים וחולות וחייהם אינם כשהיו, ובתוכם לא מעטים היודעים לפתע שזמנם קצוב, קצר, ומה שרצו לעשות כבר לא יעשה, מי שרצו להיות כבר לא יהיו, וכל מה שהם מבקשים הוא עוד זמן קצר, פעוט בעולם הזה, ובקרוב יהיו לזיכרון. אחרים, כאביהם מכים בהם כל כך עד שכל משאלתם היא למות. בית החולים אינו רק מחלקת יולדות, ולא כולם באים לבקר, מודדים לחץ דם ומקבלים טיפול מרופאים פוטוגניים ויוצאים בריאים ושלמים. וגם בבית הקברות לא כולם ישישים שבעי ימים שהלכו במיתת נשיקה.

כזה הוא העולם, ונדמה כי מאמצים תרבותיים עצומים מושקעים במשימה הבלתי אפשרית להעלים עובדות אלה מידיעתנו, ולמנוע מהן להיות נוכחות. לתחום אותן לימי זיכרון אישיים ולאומיים, ובכך אולי לאפשר לנו את אשליית האופטימיות ולאפשר לבני המזל שחייהם נעימים לשכוח למשך זמן מספיק  את הידיעה הברורה שמקרה אחד יקרה את כולם, ואין בית אשר אין בו מת.

איני מבקש לומר חלילה שמוטב לו לאדם שלא נברא משנברא, או שאין מקום לשמחה בעולמו של הקדוש ברוך הוא. אך היותו של הרע והסבל נוכח בעולמנו, שאלה היא הדורשת תשובה. חכמי אומות העולם כינו אותה "בעית התיאודציאה" ובמקורותינו היא ידועה כ"צידוק הדין" או "צדיק ורע לו". עמדתי, מנקודת המבט הנוחה בה אני יושב, היא שאין מענה לשאלה, וכל מה שיש לו לאדם לקוות לו כתשובה הוא "שתוק, כי כך עלתה במחשבה לפני". אך רבים אחרים הנזקקים לשאלה לא ישמעו ותנוח דעתם, ויגידו שהשאלה עדיין עומדת ומנסרת והצדק עימם כמובן.    

לאחרונה הזדמן לי לשוחח בקבוצת דיון בפייסבוק (אם לשמוע חרפות וגידופים נחשב "לשוחח")  על דבריו של הרב לאו לאשה שאיבדה בשריפה את בעלה וחמשת ילדיה. הוא צוטט שם כאומר שמותם, אולי, הוא חלק מתכנית אלוהית שפרטיה אינם ידועים לנו. (את הראיון המלא אפשר לשמוע כאן) הכותבים השתלחו בו ואחרים אף איחלו לו מיתה משונה ושאר ייסורים. אותם הוגי פייסבוק בקוצר דעתם שכחו שני דברים. הרב לאו פנה בתוך שיח של מאמינים, בו עמדה כזו היא קבילה ואף נשמעת, ומה שלא פחות חשוב שדבריו נאמרו ברגישות מתוך רצון כן ואמיתי לתת "נטפי נחמה" לאותה אישה ולא להסתפק במשיכת כתפיים ובמבט אל הצד השני של החיים. אי אפשר להתעלם וחובה מוטלת על כל מי שנפש בו לעסוק בשאלות הללו.

לתוך החלל הזה נכנס הספר החשוב  "חידת היסורים – כאב ואובדן במבט קיומי, הגותי ויהודי"  אסופת מאמרים שערכו  ד"ר ברוך כהנא, ד"ר חיותה דויטש ורוני רדמן  (בית מורשה, ידיעות ספרים, תשע"ב 2012).  אקדים בגילוי נאות – חיותה דויטש היא ידידה ותיקה, את ברוך כהנא אני מכיר שנים הרבה ובין הכותבים מכרים  ואף קרובי משפחה. "חידת היסורים – כאב ואובדן במבט קיומי, הגותי ויהודי" הספר מבקש לעסוק בחידת הייסורים, אך הוא אינו נשאר רק בתהייה פילוסופית ובבחינה הגותית מדוע ישנם ייסורים בעולם, מה מקומו של האל הטוב בעולם מלא רע. הוא נפתח בדבריו של רוני רדמן, שיזם את הוצאת הספר לאור, המספר על מחלתם ומותם של אשתו ובנו בסמיכות זמנים. "חידת הייסורים" ערוך בכמה שערים וכולל בתוכו דבריהם של כותבים רבים המשלבים פרספקטיבות שונות. הספר ומכוון עצמו, כפי שמצהירים העורכים אל קוראים מגוונים המתחבטים בשאלות אלה, מתוך תהיה עקרונית ויותר מזה, כך נראה לי, אל מי שההתמודדות הזו היא מבחינתו שאלה קיומית יומיומית, שהוא עצמו מתחבט בה מול כאבו. בין פרקי הספר, מזכירים רבים מהכותבים מי ברמז ומי בפירוש את צערם האישי, ומנסים ככל יכולתם לא לנהוג כרעיו של איוב.

 "חידת הייסורים", כמתבקש מהנושא בו הוא עוסק, אינו קל לקריאה ואני קורא אותו מעט מעט בכל פעם. אני יכול להניח שכתיבתו ועריכתו היו קשים שבעתיים לעוסקים בכך, ויבואו הם על הברכה.