אופניים וגבריות

כָּל אִישׁ נוֹשֵׂא אֶת מַכְאוֹבוֹ
לְעֵת יֹאבַד לוֹ כּוֹכָבוֹ.
אִם אִישׁ רַךְ רוּחַ הוּא מְאוֹד
יַכֶּנּוּ שֶׁבֶר, יַךְ בּוֹ שֹׁד,
אֲבָל אִם גֶּבֶר הוּא, אִם גֶּבֶר
לֹא יִשְׁבְּרוּהוּ שֹׁד וָשֶׁבֶר.

"נגן עוגב" מאת יעקב אורלנד

אופניים הם לכאורה דבר פשוט מאד. שני גלגלים, מושב, כידון שרשרת פדלים וזהו פחות או יותר. מסתבר שלא כך הוא העניין, יש בעולם לא מעט סוגים של אופניים. למטרות ספורטיביות יש שני מינים עיקריים. אופני כביש – ספורט בו רוכבים עשרות קילומטרים בכל פעם. אומרים שזה מסוכן, כי יש משאיות. ואופני הרים – ספורט בו רוכבים קצת ומיד מתפנים לחדר מיון ומשם למחלקה האורתופדית.

אני מבקש לדבר כאן על אופני הכביש כסוג של ספורט, כאירוע חברתי וכפרקטיקה תרבותית. אפתח מתוך דיון במכניקה של האופניים, אבל כמו שנראה בהמשך, זוהי רק ההתחלה.

אופני כביש (מה שבילדותנו היה נהוג לכנות "אופני מרוץ") בנויות כך שיהיה ניתן לרכוב איתן מהר, כמה שיותר מהר. ולכן העיצוב שלהם מינימליסטי. כדי שיהיו קלות מאד, משתמשים היום בסיבי פחם, המשמשים לבנית מטוסים. הכיסא דק וקשה, ותנוחת הישיבה בה כפופים קדימה, אינה נוחה. בנוסף, יחסי ההעברה של ההילוכים מוכוונים למהירות. (לטובת אלה שאינם בקיאים אסביר כי יחסי העברה הם היחס שבין הקף גלגל השיניים הקדמי לזה של האחורי. ככל שגלגל השיניים הקדמי קטן יותר מגלגל השיניים האחורי כך קל יותר לרכוב. מצד שני, המהירות שניתן להשיג גדלה ככל שהגלגל הקדמי גדול יותר מהאחורי.) באופני הרים,לשם השוואה, הכיסא נוח בהרבה, יש להם בולמי זעזועים ויחסי ההעברה בנויים כך שניתן יהיה לעלות עליות תלולות במיוחד, על חשבון המהירות. אפשר עוד להרחיב ולפרט, ועוד אעשה זאת בעז"ה, אך סיכומו של דבר, אופני כביש הם מכונה המותאמת למהירות מקסימלית, ולנוחות מינימלית. וכשאתה רוכב במעלה ה alpe d'huez , עליך להצטייד ברגליים חסונות כגזעי עצים, ובסבלנות של פקיר הודי. (או בחומרים אסורים, אבל על זה לא נדבר עכשיו).

הייתם חושבים שמי שרוצה לטייל לו בכבישים, יקנה גרסה רכה ונעימה יותר של העניין. הרי אף אחד לא חושב שהוא לאנס ארמסטרונג, בטח לא יאן אולריך. גם כשיוצאים לשחק כדורגל עם החברים בשכונה, לא קונים נעלי פקקים כמו של מסי, ולא עושים תספורת כמו של אלי אוחנה. טעיתם. חובבי אופני כביש בכל העולם קונים אופניים כמו של מקצוענים, מקפידים קלה כבחמורה שיהיו בדיוק על פי המפרט של איגוד האופניים העולמי, וגם, אם נמשיך עם הדוגמה, מגלחים את הרגליים.  ולא, לא מדובר בספורטאים מקצוענים, או אפילו הליגה למקומות עבודה. כמעט כל רוכבי אופני הכביש בישראל אינם מתחרים. (למיטב ידיעתי יש לכל היותר כמה מאות מתחרים פעילים) אלא ברוכבים "רגילים".  כפי שכותב  עודד בן חיים.

עובדה: מרבית אופני הכביש שנמכרים בארץ הם אופני מרוץ או רפליקה של אופני מרוץ. וזה אומר: גיאומטריה ותנוחת רכיבה שמתאימה לרוכב מקצוען בן 20, שילדה וגלגלים "קשיחים בטירוף", עם צמיגים צרים בלחץ אויר מקסימאלי, תומכות שרשרת קצרים והיגוי זריז עד עצבני, כידון קצר מדי, יחסי הילוכים שמתאימים לרכיבה במישור בלבד, וההיילייט: כסא קרש טיטניום\קרבון.

עודד בן חיים  מסביר בהמשך מאמרו איך להתאים את אופני הכביש כך שיהיו יותר נוחים, בלי לאבד את רוב היתרונות הפיסיקליים שהוזכרו. ובכל זאת, למרות דבריו החשובים של בן חיים, חנויות האופניים ממשיכות למכור אופניים כאלו באין מכלים. ויותר מזה, חובבי האופניים אינם מסתפקים באופני כביש של "פעם", עליהם רכבו בטור דה פראנס עד לפני עשור, אלא מתעקשים לרכוש את החידושים האחרונים, קלים במשקל וכבדים בכיס.בן חיים שתוהה מדוע זה כך, מסביר ש"כולם קונים כזה" משתי סיבות עיקריות

1. 1. כי כולם קונים כזה
   2. כי יש ידיעה ברורה של תחושת האושר וההגשמה העצמית בלרכוב על הדבר האמתי.

הוא צודק, במידה מסוימת, אנשים נוטים לעשות מה שאנשים אחרים עושים, ואופני כביש "של מקצוענים" הם יקרים מאד אך בוודאי זולים בהרבה לעומת מכוניות מרוץ או אפילו אופנועים, מה שמאפשר "לא להתפשר".  אני חושב שכדאי לראות את העניין בפריזמה של הבניות גבריות. אופניים, רכיבה עליהם ובמיוחד תחרויות אופניים הן מטאפורה לגבריות, ובד בבד מימוש של הגבריות האולטימטיבית. אדגיש כי הניתוח שלי הוא במישור הסימבולי כפי שהוא נתפס על ידי הגברים, ולא בשאלת היכולת הפיזית או בתפיסת עולם נשית אלטרנטיבית. חשוב לזכור כי בעבר הלא רחוק, בתפיסה החברתית הרווחת, וגם במדעי החברה נשים ונשיות נתפסו כמהות שהוגדרה כ"לא גבר". הגברים היו נקודת ההתייחסות ולפיכך אין טעם לחקור אותם בתור גברים כשלעצמם אלא בתור מייצגי הקיום האנושי באשר הוא. כניסתה של הפרספקטיבה המגדרית למדעי החברה, הביאה את התובנה שדפוסים חברתיים רבים יתבארו בצורה טובה יותר כאשר תבוטל ההנחה הסמויה לפיה יש זהות בין גבריות לאנושיות. מתוך כך עולה הצורך לדבר על "הגבריות" בתור דבר כשלעצמו, ולא בהכרח כניגוד לנשיות. עם זאת, אין גבריות אחת, אלא גברויות הרבה. אך לא מדובר באוסף של גברויות מגוונות, מהן כל החפץ ליטול יבוא וייטול אלא במערכת מורכבת המתייחסת אל "הגבריות ההגמונית" שהיא "מקבץ הפרקטיקות המגדריות המגלמות את התשובה המקובלת בזמן נתון לבעיית הלגיטימציה של הפטריארכיה, ומבטיחות (או נתפסות כמי שמבטיחות)בדרך זו את עליונותם השלטת של הגברים ואת הכפפתן של הנשים".

בלשון פחות אקדמית נקרא לזה "גבר גבר", המתאים לסטריאוטיפים ה"קלאסיים" של מערבונים וסרטי פעולה, קלינט איסטווד המוקדם. כל סוג כזה גבריות מתייחס אל "גבריות הגמונית" , ומקיים איתה קשרים מורכבים אם בדרך של הסכמה ואם בדרך של התנגדות. הגבריות הישנה, ההגמונית, מאוימת היום על ידי הגבריות החדשה.  דוגמה יפה לכך הוא המערכון הישן יחסית, "קרקר נגד קרקר" בו מציע פליקס, נהג רכב ההובלות המייצג גבריות עממית, מזרחית, לאדון קרקר כאסטרטגיה לפיוס עם אשתו – "תהיה גבר, תשפיל את עצמך. תהיה גבר, תהיה סמרטוט".

Pain is temporary. It may last a minute, or an hour, or a day, or a year, but eventually it will subside and something else will take its place. If I quit, however, it lasts forever

Lance Armstrong

האתוס של הגבריות מסביר את הרצון להדגיש את הקושי ואת ההתגברות על הכאב, להגיע לפסגה נחשב מיצוי של יכולות והצגת גבריות "נכונה", כובשת ומשתלטת. מכאן ברור יהיה הרצון "לכבוש" הרים ברכיבה באופניים, כשכל שריר מאומץ וכואב. הכאב הוא חלק מהעניין, כי אחרת היה אפשר לנסוע ברכב, כמו אישה (שלא לומר "נקבה").  בספרו של חנוך מרמרי "על האופניים" הרווי כולו טסטוסטרון, לעתים בראיה רפלקסיבית ולעתים לא, מובא תיאור שכזה. מרמרי מספר על רוכבים העולים על פסגת הר וונטו, וביניהם גם הוא, גיבור שכמותו. התגברות על כאבים, במיוחד בטיפוס על הרים יכול להיות מטאפורה להישגיות ותחרותיות, ויכול להיות הן בעצמן.

גם שאלת מבנה האופניים, שהזכרתי למעלה היא בסופו של דבר מדד לגבריות, שהרי גברים אמתיים לא נכנעים לקשיים ורוכבים אל השקיעה בלי למצמץ. נכון, אופני כביש הם חפץ עדין כפרפר. לא אימתני כאופנועים כבדים ולא מרעיש כמותם. גם הלבוש האופייני לרוכבי אופניים לא מקושר בתרבות שלנו עם גבריות הגמונית דווקא. יותר, אולי, עם גברים הומוסקסואלים. שלא לדבר על גילוח הרגליים, שהוא, כפי שמעידים רוכבים בעת גילוי לב פרקטיקה של זהות ושייכות ולא משהו מעשי. דווקא בגלל כל אלה, אני חושב שתהיה הדגשה של גבריות באמצעות דיבור על המאמץ וההשג. גברים אמתיים ירכבו על כסא קשה. לא יתקינו על אופניהם הילוכים "קלים", המיועדים לבחורות, או זקנים מעל גיל 70. גברים מהסוג הזה, מפחדים מאד מדעתם הביקורתית של חבריהם האמתיים ולא יודו לעולם שקשה להם, התקנת הילוכים של אופני הרים על אופני כביש, נחשבת באותם חוגים לעבירה חמורה. זה "לא טבעי", כמעט כמו שעטנז או כלאיים. משהו שאתה לא יכול להראות בכביש איתו, ובטח לא בבר בהר, מעוזם של רוכבי האופניים.

וכך, ספורט אופני הכביש, עם הטייטס והרגליים המגולחות הוא אתר שבו ניתן להמשיך ולתחזק את השיח המורכב על הגבריות ההגמונית ואיתה, בלי צורך להתעמת יותר מדי  עם אילוצי החיים של זמננו המגבילים גילויים כאלה של גבריות, ומגנים אותם.  שיח הגבריות  יכול גם להסביר את תאוות השכלול והשיפור האינסופי המובילה לרכישה מתמדת של חלקי חילוף "שדרוגיטיס" קוראים לזה בעגת הרוכבים, החלפת החלקים היקרים כל כך ביקרים עוד יותר, ורצוי כאלה שאין לאף אחד בקבוצת הרכיבה שלך, גם היא ביטוי, אחר לגבריות בעידן קפיטליסטי.

אך גם כאן, לא לעולם חוסן. יותר ויותר נשים מצטרפות אל הספורט הזה, ומה שיותר חמור מתחילים לייצר אופניים "נוחים" המשלבים שיכוך זעזועים, ולא עלינו קראנק טריפל* ואפילו קסטה אחורית 11-34 . קשה להעריך מה יקרה. האם מוצרים אילו ישארו נישה, לפלח מסוים של השוק שיסכים לשלם את המחיר התרבותי תמורת הנוחות, או שהם, כמו גל הגבריות החדשה ישתלטו על שוק האופניים כולו.  במקביל יש לצפות להמשך עליתם של סוגי הספורט הקיצוניים יותר, כמו מרתון, אולטרא מרתון ו"אנשי ברזל" למיניהם, יחד עם אופניים מעוטי הילוכים, ממש כמו פעם בימים היפים ההם. אופני "נוחות" ימשיכו לאפשר את שיח הצרכנות כגבריות, מאחר שגם להם יש גרסאות יקרות מאד. שני השיחים האלה יכולים לחיות בצוותא, ועשויים להיות מתחרים, תרתי משמע.

=====
*קומפאקט-דאבל-טריפל – הסבר המושגים. מתוך BIKEZONE (קראנק הוא החלק אליו מחוברות הדוושות ועליו גלגלי השיניים הקדמיים).

באופני כביש מצויים שלושה סוגי קראנקים:

דאבל קלאסי – מגיע עם שתי פלטות (גלגלי שיניים): פלטה גדולה של 53 שיניים ופלטה קטנה של 39 שיניים.

טריפל – קראנק עם 3 פלטות (בדומה לאופני הרים): הגדולה תהיה בדרך כלל עם 50 שיניים, הבינונית עם 39 שיניים והקטנה עם 30 שיניים.

קומפקט – קראנק הקומפקט הוא החדשני יותר מבין סוגי הקראנקים. הקומפקט הוא קראנק בעל שתי פלטות בלבד בדומה לדאבל הקלאסי, אך בניגוד אליו, לפלטות שלו מספר שיניים קטן יותר. יתרונו בכך שהוא משלב בין יתרונות הטריפל ויתרונות הדאבל: בשל הפלטה הקטנה, לרוב בעלת 34 שיניים, לרוכב קל יותר להתמודד עם העליות, בזכות יחס הילוכים "אנושי" יותר משל הדאבל הקלאסי. ביחס לטריפל הוא חוסך במשקל של גלגל שיניים אחד והעברת ההילוכים בו חלקה יותר, ללא הצלבות גדולות מדי בקסטה האחורית.

באופני כביש "רגילים" נהוג לשים קסטה (אוסף גלגלי השיניים האחוריים) מגודל 11 ועד 25 . יש שמרחיקים לכת עד 28. באופני הרים מגיעים ל 34 .