הרב שמעון גרשון רוזנברג (תש"י – תשס"ז) המוכר בראשי התיבות של שמו הרב שג"ר, היה הוגה דתי נועז ומקורי. הרב שג"ר הקים את ישיבת "שיח" ועמד בראשה יחד עם הרב יאיר דרייפוס יבדל"א. לצערי, לא זכיתי לשמוע משיעוריו, אך בני אריאל למד בישיבתו, וכך גם כמה מידידי ומקרובי משפחתי. הרב, בעת מחלתו הקשה, ביקש מבחירי תלמידיו לאסוף ולערוך את כתביו ולפרסמם. בעקבות בקשתו הוקם "מכון כתבי הרב שג"ר", שנטל על עצמו "לחשוף חלקים נרחבים של עולם היהדות בארץ ובגולה לתורתו הייחודית של הרב שג"ר, ע"י תרגום כתבים, הפקת תקליטורי שמע של שיעורים ודרשות, אירוח כנסים, פורומים והרצאות, והפצת דרכו המיוחדת באמצעות אתר האינטרנט של המכון." שני ספרים, שהם קבצי מאמרים ערוכים, יצאו לאור לאחרונה בהוצאת מכון כתבי הרב שג"ר. הראשון שבהם הוא "ביום ההוא דרשות ומאמרים למועדי אייר" בעריכתו של ישי מבורך.
התארגנות של תלמידים המפיצים את תורת רבם שהלך לעולמו, אינה נדירה. במקרים רבים הכתבים הללו, הם הצוהר כמעט היחיד להגות, או לחלקים משמעותיים מתוכה שהשפיעו רבות. כך למשל פרדינן סוסייר שמחברות מתוך הרצאותיו היו לתשתית זרמי מחשבה מרכזיים במדעי החברה במאה הקודמת. או כתביו של הרב קוק (האב) שפורסמו בעריכתם של תלמידיו, שאי אפשר להפריז בחשיבותם בעולם המחשבה והמעשה בישראל של זמננו. ישנם גם לא מעט הוגים שלא זכו לסוכני תרבות שפעלו באופן מכוון להפצת דבריהם לאחר פטירתם, ונשתקעה תורתם.
מלאכה שכזו אינה קלה, ודורשת ענווה וכבוד מצד העורך. ענווה, תרתי משמע. ראשית, הידיעה שמלאכתך החשובה לא תוכר בידי הציבור הרחב שיקרא את הספרים. כך למשל כמעט איש אינו יודע שאת הספר רב הפרסום וההשפעה "על התשובה" של הרב סולובייצ'יק, כתב חותני ז"ל הרב פרופסור פינחס פלאי מתוך הקלטות של הרצאות ביידיש, שדרשו לא מעט עיבוד ועבודה כדי להביאן לצורה בה נתפרסמו ברחבי העולם היהודי. שנית, ענוה המחייבת אותך לא לעשות כבתוך שלך, כחומר ביד היוצר ברצותך להאריך וברצותך לקצר, אלא לפעול כדי ליצוק את התוכן אל תך כלי ראוי.
יותר מזה מוטלת האחריות על התלמידים ממשיכי הדרך, כך לפחות אני סבור, לא להתנשא מעל ראשי עם ישראל ולהחליט מה ראוי לפרסם ומה "לא איכשר דרא". בדיחה ידועה במגזר אומרת "מאיפה יודעים שהרב קוק הוא מרכזניק? כי לבן שלו הוא קרא צבי יהודה". הבדיחה, מצחיקה יותר או פחות, טומנת בתוכה אמת עצובה. דבריו של הרב קוק, הוגה עשיר ורב גוני, מובאים אלינו רק בתיווכם של הפרשנים הרשמיים. ראשון להם הרב צבי יהודה ואחריהם ממשיכי דרכו. הם מחזיקים ברשותם אוצרות, ומפרסמים אותם מעת לעת, במהדורות ערוכות היטב, אפשר לומר מניפולטיביות. "כדי שלא יטעו התלמידים". כך למשל נודע על גרסה מחתרתית של ספר מעיזבונו של הרב קוק, ש"מסתובבת בין תלמידי חכמים בכירים". הספר נקרא "לנבוכי הדור", וככל הנראה מצויים בו רעיונות שאם יגיעו באופן בלתי מתווך ומאורגן, מישהו עלול עוד לחשוב באופן עצמאי.
"ביום ההוא דרשות ומאמרים למועדי אייר" עוסק במועדים שנתחדשו – יום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות ויום ירושלים. כפי שאומר העורך במבוא לספר, הספר מחבר כתבים שונים לאורך חיי הרב בין השנים תשל"ז עד תשס"ז. "ביום ההוא" מכיל כארבע מאות עמודים, ורובו מוקדש ליום העצמאות.
האנתרופולוג דון הנדלמן, כתב לפני שנים מאמר בו הוא מנתח את טקסי יום השואה, יום הזכרון ויום העצמאות ומבקש לטעון מתוך ניתוח הקשר בין תוכנם והמרחב הפיזי בו הם נערכים, לתפיסת העולם הציונית ישראלית. הוא מנתח את הפער בין הסירנות לזיקוקים, בין הטקסים המינימליסטיים של פתיחת יום השואה ויום הזיכרון הנערכים בכותל המערבי, לבין טקס סיום יום הזיכרון ופתיחת יום העצמאות, הראוותני הרבה יותר ונערך בהר הרצל. הנדלמן טוען כי בכך חוברה המסורת החדשה הציונית אל תוך הרצף היהודי של פסח יום העצמאות, והובנה הקשר בין השואה, הקרבן האישי והלאומי של חילי צה"ל להקמת המדינה והצדקתה. אסכולת "מרכז הרב" רואה בימים הללו, ביטויים של "ראשית צמיחת גאולתנו" חלק ממהלך קוסמי על זמני של גילוי רצון האל עולמו, בתוך ההיסטוריה.
גישתו של הרב שג"ר, מלמדנו העורך במבוא, היתה מורכבת. לא כמו בית המדרש של "מרכז הרב" הרב שג"ר לא ביקש "לייהד" את הימים הללו ולהפכם ל"חגים דתיים" במובן הרגיל של המלה, אלא לדון בהם מתוך עצמם, לבחון אותם אל מול ההגות היהודית. הרב שג"ר מבקש לתת מקום גם ליחיד ולתמונת מבטו האישית ולא רק לדון במשמעותם התיאולוגית והלאומית. ביחס למורשת הרב קוק הוא מבקש גם להזהיר ולומר כי "אל לנו להכתיב מראש את הפרשנות למאורעות ולהיתפס לדוגמטיקה בכל הקשור לגאולה. יתכן שהמאורעות המתרחשים בזמננו מבקשים מאתנו..לבנות כלים חדשים, ליצור מושגים חדשים, כדי להצליח להכיל אתם ולהבינם".
כמו הנדלמן, הרב שג"ר ראה במועדים הללו כמו כל מועדי ישראל, חלק מהזמן המיתולוגי העל-זמני, המתאפיין בכך ש"זמן המועדים הנו התגלות. האור המאיר בזמן מסוים אך נמצא מעל הזמן, האור שאינו מעומעם מכורח הזמן היומיומי, אלא מעניק איכות שונה של זמן, הארה אחרת. הדברים אמורים בכל חג, וכך גם בימים אלה – יום העצמאות ויום הזכרון". אך בנוסף ובמקביל לכך הוא ראה במועדים ציון של שיבת עם ישראל אל ההיסטוריה הקונקרטי, הנטועה בזמן "הרגיל" המסוים בו חיים ופועלים אנשים של ממש.
ישי מבורך, העורך, טרח רבות להוציא מתחת ידו ספר ברור לקריאה, ערוך ומסודר לתפארת, בבחינת תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף — דָּבָר דָּבֻר עַל-אָפְנָיו. מבורך מספר לנו על המקורות הראשוניים מהם נטל וערך את המאמרים לצורתם זו, ומשתף אותנו במחשבותיו ולבטיו בעת העריכה (אני מקווה שימצאו הזמן והמשאבים לחשוף בפני המעונינים את המקורות הראשוניים כהוויתם) . ניכר מסגנונו ומדבריו שהוא ניגש אל המלאכה מתוך כבוד והערכה לרב שג"ר, ומתוך רצון להגיש ולהנגיש את כתביו לציבור הרחב, בלי להסתיר ולטשטש את מורכבותם האמונית ואת האתגרים שהם מציגים בפני המאמין.
עוד יצא לאור בהוצאת מכון כתבי הרב שג"ר הספר "זאת בריתי – גרות, חילון, נישואין אזרחיים" בעריכתו של זוהר מאור, יחד עם אמנון ש' דוקוב ומשה ש' פאלוך, וארחיב בעניינו בעז"ה בקרוב.
קישורים
מכון להוצאת כתבי הרב שג"ר
על הספר "בצל האמונה" – אריאל סרי לוי
על פרשת "לנבוכי הדור" – תומר פרסיקו