לאחרונה נפתחה בפייסבוק קבוצה חדשה בשם "ספר של רסלינג ביום". בקבוצה מוצעים שמות ורעיונות לכותרים חדשים בהוצאת רסלינג. כמו למשל "משורה משחרר רק המוות: סטלנות, חירות ודטרמיניזם בשדה הסמנטיקה הלירית בפלסטינה המנדטורית", או "מצב החסה בשטחים- הכיבוש בראי האגרונום, תובנות דיטרמניסטיות ותולעים", וכן על זו הדרך. משעשע במידה, אך גם מדגיש את מקומה של רסלינג בבניית "ארון הספרים הרסלינגאי". גם אצלי הצטברו כמה וכמה ספרי רסלינג, שכבר יצאו לאור במוחש ממש וטרם הספקתי לכתוב עליהם, ואנסה להשלים זאת בתקופה הקרובה. הראשון יהיה הספר, בעל השם הפשוט והמיושן "ארגונים בעולם פוסטמודרני" שכתב ישראל כ"ץ. המחבר הוא חבר סגל באוניבסיטה העברית ומלמד במחלקות לסוציולוגיה ולפסיכולוגיה. הוא גם מנכ"ל של מכון למחקר פיתוח ויעוץ בתחום הארגוני.
ישראל כ"ץ, שהוא גם תיאורטיקן וגם יועץ בפועל מנסה בספר הזה לבחון התנהגויות ארגוניות על בסיס ההגות הפוסטמודרנית. זהו פרויקט בעייתי מלכתחילה, ולא בגלל שנדרשות הרבה שנות אדם רק כדי להבין מה אמרו הפוסטמודרנים, אלא גם בגלל שהתיאוריות הללו נוטות להיות כלליות ולא מספיק ממוקדות. ויותר מכך, כפי שמעיר כ"ץ בפתיחה, הארגונים של ימינו מבוססים על האידיאה המודרנית. מדגישה יעילות, תכנון סדר קפדני, ומקדמת באופן גלוי פרקטיקות של שליטה כאסטרטגיות מובילות. כך או כך, זהו פרויקט מעניין, ולא רק כתרגיל מחשבתי. כ"ץ עצמו אינו מחסידיה האדוקים של ההגות הפוסטמודרנית ועושה כמעשהו של ר' מאיר בעת שלמד מתורתו של אלישע בן אבויה , שנקרא "אחר", כפי שנאמר במסכת חגיגה "רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק". והוא מנסה, כדבריו, "להראות את מגבלותיה של של הגות זו [הפוסטמודרנית – ג.ס.ל.] בהקשר הארגוני, אך גם להצביע על ערכה ותרומתה". הספר נקרא "ארגונים בעולם פוסטמודרני", אך אני חושב שיותר נכון יהיה לראות אותו כ"תיאוריה ארגונית בעולם ההגות הפוסטמודרנית" מאחר שהוא אינו מבקש לתת לנו תמונת עולם קיצונית, הטוענת שאנחנו חיים עכשיו בעידן אחר לגמרי מאלה שקדמו לו, כפי שטוענים רבים מחכמי הפוסטמודרנה.
בכתיבה על ארגונים ישנן שתי גישות. הראשונה נורמטיבית והיא מנסה לומר לארגונים מה הדרך התיאורטית הנכונה שעל פיה יש לנהוג כדי להשיג תועלות מצופות. בעיקר להגדיל את הרווחים לטובת בעלי המניות. חסרונותיה ידועים. היא מייצרת מנהלים לעתיד שיודעים מה אמור להיות ולא מה באמת קורה. בעיני היא משולה לפיזיקאי שיורה לתפוחים לאן ליפול. (היא גם מייצרת המוני ספרי עצות בגרוש, אבל זו כבר צרה קטנה יחסית). גישה אחרת היא דיסקריפטיבית, מבקשת לעשות תיאורטיזציה לתהליכים ארגוניים כפי שהם קורים בפועל, בלי ליחס בהכרח איכות מוסרית לפעולה זו או אחרת, והכרה בפער שבין ההצהרות והדמיון הארגוני למתרחש בפועל. גם ממנה אפשר להפיק תועלת מעשית, ובמקרים רבים אפילו יותר מזו הקודמת. כ"ץ השייך לגישה השניה ואומר כי הארגון הוא
"נסיון אנושי (תמיד מאומץ, תמיד כושל בחלקו) להתמודד עם אי הוודאות ועם היסוד הכאוטי והארעי בהוויה האנושית. ארגונים מבטאים אולי נסיון לסדר, להכוונת משמעות, ליצירת תיאום ושיטה, אך מפעלי תרבות ממוסדים אלה הנם מאומצים ומאולצים, ותמיד פוגשים את מגבלתם" (עמ' 10)
בספר "ארגונים בעולם פוסטמודרני" עוסק כ"ץ בשמונה הוגים – ליוטאר, דרידה, פוקו, אלתוסר, דלז, קריסטבה ובארת. בפרקים מוצגת בקצרה ההגות נושא הפרק, מוצג בדרך כלל "תיאור מקרה" וניסיון לבאר אותו, או לפחות לנסות ולבאר אותו באמצעות החשיבה התיאורטית הפוסטמודרנית של אותו הוגה. הבחירה בהוגים שבחר כ"ץ אינה ברורה או מנומקת מספיק לטעמי מה גם, כפי שגם כ"ץ בעצמו מעיד, לא כולם "פוסטמודרניים" – לפחות כפי שנהוג לסווג אותם היום. חסרים במיוחד הוגים פוסט קולוניאליים, וכדאי היה להוסיף גם פרספקטיבות פמיניסטיות. כ"ץ מספק לנו סקירות לא רעות בכלל על כל הוגה, אך הניתוח והקשר לתורת הארגון אינו אחיד ברמתו. הפרק על בארת, למשל, נראה מאולץ למדי. בעוד הניתוח על חדר של מרכז סיוע טלפוני ברוח פוקו והפנאופטיקון הרבה יותר ממוקד. כ"ץ, כפי שכבר אמרתי נוקט בגישה "רכה" ולא מבקש לתת פירוש מלא לאירוע ולנתחו עד תום, אלא מציג קווי מחשבה פוסטמודרניים שיכולים להצטרף לגופי הידע ה"רגילים" בתחום ולסייע בהוספת תובנות. כ"ץ עצמו מעיד שאינו מאמין בגישות תיאורטיות חובקות כל ומעדיף שימוש בארגז כלים שיכולים לסייע בכל ניתוח לגופו של ענין. כך שבסופו של דבר "ארגונים בעולם פוסטמודרני" לא מנסה לייצר תפיסת עולם תיאורטית מנומקת אלא מספק לקוראיו שלל טעימות בלתי מחייבות עם הקשרים שלטעמי לא תמיד הכרחיים. לזכותו יאמר שהוא לא התיימר לעשות כן, אלא רק להעשיר את ידיעותיהם של אנשי הארגון ויועציו על עולם אחר הקיים שם בחוץ.