ההצעה לחקיקה הנקראת "חוק להגנת הספרות והסופרים בישראל (הוראת שעה), התשע"ב – 2012." ומכונה גם "חוק הספרים" זכתה לדיון ציבורי רחב ולחשיפה רבה במיוחד עכשיו, בשבוע הספר. נראה לי שבעניין התועלת, או הנזק הצפויים לסופרים, לספרות ולקוראים כבר נאמר כמעט הכל. ובכל זאת, ביקשתי לקרוא את ההצעה עצמה באופן צמוד ולבחון אותה בעיניים ביקורתיות. "ביקורת" בהקשר זה היא עמידה על מגבלות השיח בתוכו פועל הטקסט ולא דיון בשאלה האם אכן החוק "יעבוד" וישיג את מטרותיו המוצהרות. כמי שעוסק לא מעט בטקסטים כאלה לפרנסתו, אני יכול לומר שיש להם חשיבות רבה הן מהבחינה המעשית והן מהבחינה התיאורטית. הטקסטים הללו הם טקסטים העשויים ומיוצרים למטרה קונקרטית, ומבקשים לשכנע. בשל זאת, ולפעמים על אף זאת – ניתן לחלץ מהם תובנות העוסקות במכלול החיים שלנו כאן ועכשיו, ולא רק בנושאים בהם הם מבקשים לטפל.
הצעות חוק מנוסחות בשפה משפטנית פורמלית. אך מה שמעניין יותר לקריאה, ובמיוחד אותי, כחוקר תרבות אינו הצעות חוק כשלעצמן, אלא מה שנקרא "דברי ההסבר". הטקסט הנלווה להצעת החוק המציג בשפה חופשית (באופן יחסי, כמובן) את ההיגיון שבחוק ואת הצורך בחקיקתו. הטקסט הזה יכול להראות לנו מהם הם הערכים שאותם מבקשים יוזמי החוק לקדם, קריאה מוקפדת יותר תגלה לנו גם מה ה"מובן מאליו" שלהם, ואולי גם מעקשים ומכשולים הטמונים בו. את הנוסח המלא תוכלו למצוא כאן (ותודה לתמר פלג מ"הספרייה החדשה" שהעבירה לי עותק).
אפתח בפסקה הפותחת של הקטע הראשון, שכותרתו " מטרת התיקון המוצע והצורך בו"
הספר והספרות נחשבים כמוצר בעל ערך תרבותי מובהק אשר מדינות רבות בעולם המערבי הכירו בצורך להסדיר את מעמדו ככזה חרף הגישה המקובלת בדבר היותו של הספר "מוצר מדף" אשר צריך להיות כפוף לתנאי השוק החופשי. (ההדגשות במקור)
הפתיחה מדגישה את הפער שבין "ערך תרבותי" לבין "מוצר מדף" שבתור כזה, הוא "צריך" להיות כפוף ל"תנאי השוק החפשי". למרות זאת, הטקסט מתייחס לספר כאל "מוצר" ולא "יצירה". גם "הספרות" – מונח כללי ואמורפי, מצטרפת אליו. כך או כך, יש פה הנגדה בין הספר, הרוחני והטהור לבין השוק הפרוע והמלוכלך, ויש להבחין ביניהם. מה מה שמותר ב"שוק חפשי" של הסחורות, נאסור במקרה של "מוצרים בעלי ערך תרבותי מובהק". ויותר מכך, הכותבים קובעים באופן נורמטיבי כי מוצר "צריך להיות כפוף לתנאי השוק החופשי." עוד מעניין לראות את ההצדקה הנשענת "מדינות רבות בעולם המערבי". איני ייודע מה עמדתן של מצרים, ירדן והודו בסוגיה, אבל זה לא ממש חשוב כנראה.
אני ציפיתי שבהמשך הטקסט תהיה הצדקה לטענת יחודו של הספר לעומת המוצרים האחרים המונחים על מדפים, מעבר לתמיכתן של האומות המערביות. אך לא היא. הפסקה הבאה נפתחת בתיאור המצב בישראל:
במדינת ישראל קיים מצב ייחודי לפיו התנהלות שוק הספרים מוכתבת באופן כמעט בלעדי על ידי דואופול המורכב משתי רשתות ספרים השולטות בכ 80% מהשוק, כאשר אחת מהן אף מתאפיינת במבנה משפטי של בעלות אנכית, באופן בו היא נשלטת על יד הוצאת ספרים גדולה, מצב דברים הפוגע באופן ניכר בעקרון התחרות החופשית בתחום.
וכך מיד, וללא כל שיהוי נוסף, אנחנו מוטלים אל תוך "השוק" בו יש "דואופולים", ו"בעלות אנכית". ויותר מזה, תיאור המצב מוצג ככזה "הפוגע באופן ניכר בעקרון התחרות החופשית בתחום." :
על רקע האמור נוצר בשנים האחרונות כשל שוק חמור בענף הספרים בארץ, אשר גרם לפיחות רב במעמדו של מוצר זה ולפגיעה של ממש בהכנסותיהם של היוצרים והמוציאים לאור, זאת בפרט, כתוצאה מתחרות המחירים בין שתי רשתות הספרים השולטות בשוק, אשר המוציאים לאור והיוצרים נאלצים להיכנע לתכתיביהן בכל הנוגע לשיעור ההנחה בו הן רוכשות מהם את הספרים.
ושוב אנחנו מדברים על "מוצר", ודנים ב"כשל שוק". וברשותכם אדלג מעט-
חנויות הספרים הפרטיות, שאינן חלק מאותו דואופל, אינן יכולות לקבל הנחות משמעותיות, בדומה לרשתות הספרים, מה שמונע מהן למכור את הספרים במחיר תחרותי ועל כן מספרן הולך ומצטמצם בהעדר יכולת לעמוד בתנאי השוק שנוצר. כפועל יוצא מכך נפגעים גם המגוון וההיצע של הצרכן הישראלי.
לאור זאת, מן הראוי לקיים הגנה על הספרות והסופרים בישראל, לתקופה מוגבלת, לשם קידום מטרות החוק, בדומה לחוקים דומים בעולם, ובעיקר בצרפת.
כאן, הצטרף אל המשחק מי שהיה נעלם ממנו עד כה, והוא "הצרכן הישראלי". ודוק – לא "שוחר התרבות", או סתם "קורא הספרים" הנייטרלי. מדובר כאן ב"צרכן" – השחקן החשוב בשיח הקפיטליסטי. מעניין לראות, עם זאת, שמולו לא ניצב ה"יצרן" אלא ה"סופר". ומן החוק נעלמים כל שאר השותפים במלאכה המורכבת של הוצאת ספר לאור. עורכים, מגיהים, מפיצים, ומוכרים בחנויות.
בואו נמשיך נקרא את הפרק "עיקרי החוק" העיקר הראשון :
מטרת החוק הינה להבטיח גמול הולם וראוי לסופרים הישראלים תמורת יצירתם, לקדם את הספרות בשפה העברית, לשמור על גיוון תרבותי בפרסום ובהפצה של ספרים בישראל ולאפשר תחרות הוגנת בין הוצאות הספרים השונות. כפועל יוצא של האמור, החוק יאפשר לציבור הקוראים לבחור מבין מגוון רחב של ספרים לפי רצונותיהם וטעמיהם ולאפשר תחרות בין הוצאות הספרים, מפיצי הספרים וחנויות הספרים בנוגע לכמות, למגוון ולאיכות הכותרים המוצעים לצרכן.
שוב, יש כאן ארבע מטרות. שתיים "תרבותיות" ושתיים שוקיות. "הפועל היוצא" גם הוא פוסח על שתי הסעפים. פותח ב"ציבור הקוראים" ומסיים ב"צרכן", מיודענו מן הקטע הקודם. בהגיון תלמודי, ישנו טיעון המכונה"לשיטתך". כלומר גם אם תגיד (וכאן יש לשלב את הניגון המתאים ונענוע האצבע) שהספר צריך להיות נשלט על ידי עקרונות השוק החפשי, ואין בינו לבין חבילת פסטה וגבינת קוטג' מאומה, הרי שאטען כנגדך שכאן השוק החפשי אינו עובד כראוי. והצרכן יוצא נפגע.
האם זהו הנימוק לתיקון בחוק? נראה את סוף העיקר הראשון:
הצעת החוק נוסחה באופן שנועד לשקף את איזון בין מגוון האינטרסים אשר עשויים להיות מושפעים מממנה, שהינם אינטרסים מנוגדים, ובהם הרצון להימנע, מחד, ממעורבות בלתי סבירה בכלכלת השוק החופשי אל מול הצורך, מאידך, להגן על היוצרים ועל המוצרים התרבותיים הנפגעים כתוצאה מאותה כלכלת שוק נוכח אותו מצב ייחודי הקיים בארץ בענף זה.
כאן, כך נראה לי, נסתם הגולל על הפרשנות לפיה המחבר חולק על ההגיון של השוק, או למצער מבקש לצמצם את חלותו לחלק מסוים מן ההוויה האנושית, ולשמור מכל משמר על חלקים אחרים. אין כאן מחשבה ש"ערך תרבותי" הוא מעל לצרכים שיש לספק לצרכנים. הכל אינטרסים בתוך השוק.
אדורנו והורקהיימר במאמרם הקלאסי "תעשיית תרבות : נאורות כהונאת ההמונים" הציגו עמדה ביקורתית נוקבת. עבורם, התרבות בת זמנם היא הבל הבלים, הונאה קפיטליסטית. דמות ההמון שמשתקפת מגישתם נטולת אפשרות בחירה או שיפוטיות. האמנות ההמונית במאה העשרים, אינה אלא צל חיוור לאמנות 'אמיתית', המשקפת ערכים של אותנטיות ושל 'אמת'. היא הפכה לסחורה במובן החמור, שלא לומר המגונה. דומני שהד לתפיסתם אפשר למצוא גם כאן. ראינו את מגבלות השיח בתוכו פועל הטקסט. כיצד הוא מנסה ליצור אלטרנטיבה, אך סופו שהוא נשאר בתוך השיח הקפיטליסטי של "צרכן" ו"שוק", מה שמותיר את הנחת היסוד לפיה ספרים וספרות חייבים לחרוג מכללים אלה, כמעט ללא נימוק.
חשוב לי לומר שאני לא מציג דיכוטומיה של תרבות מול שוק. אני מצביע על קיומה בטקסט שאינו מבקש לבאר את הפעולה המצופה במונחים אחרים שאינם כפופים להגיון של השוק, ולהצדקות שלו. ברור לי שחנויות ספרים נמצאות גם בתך הקשר כלכלי, וכל פעולה שיש לה הבטים כלכליים צריכה להביא בחשבון אינטרסים שונים בזירה זו. אך הצעת החוק, וזוהי הנקודה המרכזית שאני מבקש להדגיש כאן, רואה כמובן מאליו את הכפפת הפעילות הכלכלית ל"שוק החופשי" תוך מינימום התערבות ממשלתית בפעולתו. השיח הקפיטליסטי הצליח להבנות את המטאפורה של השוק החופשי ולטבען אותה כך שהיא נתפסת כתיאור מדויק וקונקרטי של המציאות, וככלי מידה נורמטיבי לבחינת איכותן של החלטות. כך אפשר לשמוע סופרים מדברים על "כשל שוק" שרק בו יש הצדקה "להתערב בפעילותו של השוק החפשי".
אני גם לא מבקש בהכרח לדבר על טקסטים "סוציאליסטיים" כניגוד ל"קפיטליסטיים". ובנוסף, אני לא מבקש להציב ״אמת מידה״ ולתת ציון עובר או נכשל לטקסטים כאלה, שהם רווי אינטרסים, רק מנסה להסביר כמיטב יכולתי מה כתוב שם ומה לא. תמיד קיימים אילוצים, בטח בטקסט מהסוג הזה המבקש להשיג תמיכה. לא נגעתי באילוצים הפוליטיים שהביאו לכתיבה כפי שהיא, ואיני יודע להצביע באופן קונקרטי על כאלה. אני סבור כי מעניין לראות וחשוב לחשוב מדוע דווקא נימוקים כאלה נחשבים כקבילים בישראל של היום.
( 14:00 – הפוסט נערך מעט בעקבות הערות מועילות כאן ובדף הפייסבוק של הבלוג)
גם החוק הזה וגם הכתבות שיצאו בעיתונות בעניינו זורות חול בעיני הציבור. חבל שלא מוצג בשום מקום ניתוח כלכלי של שוק הספרים ושל השפעות החוק עליו. התוצאה העיקרית שאני רואה לחוק הזה היא שהוא יקטין את המכירות של סופרים מתחילים וחלשים וכנראה גם את ההכנסות שלהם (ואולי זאת מטרתו מלכתחילה).
מבחינה כלכלית, אין שום ספק ששיטת המבצעים מגדילה את שוק הספרים ואת מספר הספרים הנקנים, ומבחינה כלכלית היא הדבר הנכון והמוצדק לעשותו.
כפי שאני מבין את זה יש שתי בעיות תיאורטיות במצב הנוכחי:
א) הסופרים הטובים מסבסדים את הסופרים החלשים: סופר שספריו יכולים להימכר ביוקר נמכרים בזול בגלל המבצעים וכך הוא מפסיד כסף.
את הבעיה הזאת אפשר לפתור בכל מיני דרכים, למשל לתת לסופרים הטובים סכום קבוע על מכירת כל ספר, בלי תלות במחיר המכירה הסופי בחנות (אולי לרדת קצת בסכום על ספרים הנמכרים במבצע). אפשרות אחרת היא לתת לסופרים טובים שכר חודשי. נדמה לי שזה הפתרון הנהוג כבר היום ואין צורך בחוק מיוחד בשבילו.
ב) כאשר ספר נמכר במבצע, התמורה מתחלקת באופן שונה מאשר במכירה הרגילה, והסופרים החלשים מקבלים חלק יחסי קטן יותר מהתמורה לעומת החנויות והמו"לים.
להערכתי הסיבה למצב הזה היא שיש בשוק עודף של ספרים שלא נמכרים, והמבצעים מאפשרים להוצאות להיפטר מהם. בעניין הזה הבעיה העיקרית היא תחושת חוסר צדק אצל הסופרים החלשים. אבל צריך לבדוק האם תחושת חוסר צדק זו היא מוצדקת, משום שיכול להיות שבלי המבצעים ספריהם של הסופרים החלשים היו נמכרים פחות או לא נמכרים בכלל.
יש טענה נוספת, שאולי היא זו שעמדה ברקע הצעת החוק, אבל דווקא עליה לא מדברים:
ג) השוק הגדול והדינמי פוגע במכירות של ספרים טובים משום שהוא מטשטש את ההבחנה בין ספר טוב לספר רע ומקצר את חיי המדף של הספרים. אבל אם זאת הבעיה, הפתרון לה לדעתי הוא לא חוק ספרים כזה או אחר אלא הקמת חנויות ספרים מיוחדות לבעלי טעם טוב בתחום הספרותי ואיסור על עריכת מבצעי מכירות בחנויות אלה.
אתה משיב לי, ובעצם להם, מתוך שיח השוק.
עם זאת מעניינת אותי מאד ההצעה שהבאת בסוף דבריך. תוכל להרחיב?
לעניין השוק החופשי אתה צודק. אבל אני לא רואה היום אפשרות לחוקק חוק נגד השוק החופשי. הרי כל חיינו מתנהלים לפי כללי השוק החופשי – בין אם אלה חנויות מכולת קטנות הסובלות בגלל הרשתות, ערוצי הכבלים שאיכותם יורדת, העבודה שמיוצאת לסין וכו'.
לגבי ההצעה – במידה רבה זה כבר קיים היום בחנויות האוניברסיטאיות. יש להן תמיד ספרים טובים (לפי המלצות המרצים, למעשה לפי צורכי הקורסים), תמיד אפשר למצוא את הקלאסיקות, אין להן מבצעים מטורפים וכו'. אני מניח שהן גם אינן מפסידות מבחינה כלכלית. אם יהיה להן ביקוש, אני מניח שהן תוכלנה לפתוח סניפים גם מחוץ לאוניברסיטאות.
בעקבות הערות מועילות – שלך ושל אחרים, ערכתי מעט את הפוסט. אני מקווה שהוא קצת יותר נהיר עכשיו.
ולהערתך, גם שם אתה אומר "אני מניח שאם יהיה להן ביקוש" – משמע ההצדקה לקיום חנויות ספרים איכותיות הוא רק "ביקוש" של צרכנים.
נכון, אני מפריד בין שוק חופשי כאידיאולוגיה לבין עקרונות הכלכלה. בעיניי, העובדה שהשוק פועל על פי עקרונות ההיצע והביקוש נובעת מעיקרון הבחירה החופשית של האדם ולא מאידיאולוגיה פוליטית או כלכלית כלשהי. אם אנשים לא רוצים לקנות ספרים, לא יעזור אם הספרים יעמדו בחנויות מכורח איזה חוק.
אם רוצים לשנות את מצב המכירות של הספרים אפשר לעשות לדעתי אחד מהדברים הבאים:
א. לסבסד ספרים "טובים" או לחייב אנשים בחוק לקנות אותם.
ב. להטיל מס על ספרים "לא טובים" או למנוע בחוק מכירה שלהם.
ג. לחנך את הציבור לשפר את טעמו.
ד. לדאוג שהציבור יקנה רק ספרים "מומלצים" על ידי קובעי טעם.
כל אלה אפשרויות שהיו קיימות פעם ואפשר להחזירן. אם רוצים לשנות את מצב שוק הספרים, עדיף לדעתי לדון בהן ישירות ולא בהצעת החוק הנוכחית, שמנסה להסוות את כוונותיה ולא תצליח לדעתי במתכונתה הנוכחית.
אכן, כעת הפוסט נהיר יותר ומקיף את הנושא היטב. 🙂
עם זאת, צריך להביא בחשבון שעצם הדיון בחוק הזה הוא דיון שנוגע לשוק. הוא מגיב למשבר לא ביצירה הישראלית עצמה אלא בתנאי הייצור וההפצה שלה, ולכן אין זה מפתיע שהוא נוקט טרמינולוגיה של שוק. אם מעניינת אותך השפעת הקפיטליזם והשפע על היצירה עצמה, אני ממליצה בחום על מאמרן של תמר ישראלי ויערה שחורי "אצלי היגייני, אזור הכתיבה: על שירת הפנאי העברית" מטעם, 1, 2005.
מלבד זאת, כפי שכתבתי לך גם בפרטי, יש לנו נטייה רומנטית להניח שיצירה הייתה פעם, בימים הטובים, מנותקת מכוח וכסף. צריך לזכור שאמנים נזקקו מאז ומעולם לפטרונים ופרסומם היה תלוי תמיד בקובעי טעם. נכון, לוון גוך לא היה גרוש והוא לא הצליח למכור, אבל הסיבה היחידה שאנחנו יודעים עליו היום היא שקובעי טעם, וכן כוח וכסף, נכנסו לתמונה אחרי מותו. עד כמה שזכור לי מאמרם של אדורנו והורקהיימר, זו חולשתו העיקרית: הוא מזהה היטב את המסחריות של תרבות הפנאי במאה העשרים, אבל אינו מעמיד את יחסי האמנות והכסף בהקשרם ההיסטורי. עם זאת, בעידן האינטרנט, יש תקווה לשינוי.
אכן, יש טעם בדברייך. אאריך עוד במוצאי שבת.
אגב, הספר השני מלמעלה בערמת הספרים המצולמת הוא "הסיפור האמריקאי הקלאסי", אנתולוגיה חדשה של עם עובד שהגהתי. מומלץ בחום.
יופי של ספר.
הגדלתי קצת את התמונה שכולם יוכלו לראות.
תשמור לי לקריאה? אתה אוהב סיפורים קצרים. אני יודעת. אחזיר.
🙂
ראוי לציין שבגרסה של הצעת החוק המופיעה באתר של שלי יחימוביץ, המילה 'מוצר' אינה מופיעה כלל, וגם לא המילה 'דואופול', וגם ל'צרכן' יש פחות הופעות, והביטוי 'שוק חופשי' מופיע רק פעם אחת, בהקשר של 'קשיים' ולא בהקשר של משהו שאמור להיות 'כפוף' ל'תנאים' שלו: http://www.shelly.org.il/node/6775