משקל ודעה קדומה

תומר פרסיקו בפוסט שלו "הלכה אנד דה סיטי" מספר לנו על פועלו של ראש העיריה של ניו יורק, שמבקש לאסור את מה שהיה מותר עד כה:

ואחרי ש [ראש העיר] אסר גם על מכירת מאכלים הרוויים בשומן טראנס במסעדות, התבשרנו לפני שבוע שהוא מתכוון גם לאסור על מכירת משקאות ממותקים בכוסות הגדולות מ 470 מ"ל (בערך) במסעדות, בתי קולנוע, אצטדיונים ועוד. תושבי העיר עדיין יהיו יכולים לקנות שתי כוסות קטנות יותר של אותם משקאות, אבל כוס אחת גדולה – לא.

פרסיקו מבקש לגזור גזירה שווה בין חוקי ההלכה לחקיקה שמנסה ראש העיריה של ניו יורק להחיל בעירו. הניתוח יפה ומעניין, אך הוא נסמך על כמה הנחות יסוד, נפוצות אמנם, אך מטרידות. ואני מתכוון לדרך בה הוא מסביר את תופעת השמנת היתר.

בתרבות המערבית של זמננו השמנה ושמנים נחשבים כתופעה מגונה. שמן חייב להתבייש במשמניו ולהתייחס להשמנה  כאל מצב בעייתי זמני שחובה להלחם בו.  השמן נדרש לחלץ מתוך הררי השומן את האיש הרזה החבוי בתוכו, ולהשיל מעליו, ממש כמו הנחש, את המיותר שמפריע לו להיות אדם ראוי.  דוגמה בולטת למימוש תפיסות אלה בשדה התרבות הפופולארית היא תכניות טלוויזיה  כמו "לרזות בגדול",  בה מוצגים לראווה השמנים בלבוש המבליט את משמניהם, ונדרשים להוכיח שרזו עוד ועוד. או כתבות על אנשים ש"השילו עשרות קילוגרמים". פעם ראיתי אפילו כתבה על אשה ש"השילה תשעים קילגרמים", היא מתה מזה. כצפוי.

אבל מיהו השמן שאנחנו מ דברים עליו? "השמנת יתר" היא מושג טכני המתבסס על מדד BMI שהוא הנפוץ ביותר להערכת משקל. המדד מבוסס על חישוב היחס בין המשקל והגובה, משקל האדם בקילוגרמים ומחלקים אותו בגובהו במטרים בריבוע. ערך BMI מעל 25 נחשב כ"עודף משקל" –  Overweight. מעל 30 מוגדר כ"השמנת יתר" – “Obesity”. הדימוי החברתי הנפוץ של "השמנת יתר" הוא לאנשים השוקלים מעל 150 קילוגרם. ולא היא. אחסוך לכם את החישובים ואומר כי גבר בגובה 1.75 במשקל של כמעט 90 קילוגרם הוא כבר במצב של “Obesity”.  כן, זה ה"אוביס".  חשוב לציין שההגדרות הללו לא נקיות מאינטרסים, ויש הטוענים שהנמכת הרף של “Obesity” נובע מאינטרסים של חברות תרופות.  בנוסף, יש הבדל משמעותי שלא נכלל במדד ה BMI והוא הכושר הגופני. אמנם, בהרבה מאד מקרים משקל יתר נמצא יחד עם חוסר כושר גופני, אבל בטווח של השמנת יתר "נמוכה", עדיף להיות בכושר מאשר לרזות.

אם נסתכל ב"השמנת יתר" לעומת אנורקסיה נראה הבחנה תרבותית ביניהם. מחקרים מראים כי  בעוד אנורקסיה נתפסת כתוצר של 'השפעה חברתית' אכילת יתר אינה אלא חולשת אופי, פגם באישיות. אנורקסיות מושפעות מפרסומות ומדימויי גוף, בעוד שאנשים "שמנים" הם כאלה כתוצאה מבחירות שגויות שלהם, ומהעובדה שהם נמנעים מפעילות גופנית. או כמו שאומר פרסיקו, אנשים שנכנעים לפיתויים שהעולם מציב בפניהם.

ובכל זאת –   על אף שאנורקסיה נחשבת כהפרעת אישיות הנגרמת מהשפעה חיצונית, היא מקושרת לתכונות הנחשבות חיוביות בבסיסן – משמעת עצמית, סגפנות והשלטת הרוח על החומר. אנורקסיה היא נצחון הרוח על הגוף. לעומתה,  השמנת יתר, שלכאורה נובעת ממניעים פנימיים בלבד –  היא מחלתם של חלשי האופי, תאוותנים שאינם מסוגלים להביא את עצמם אל ההרזיה הנכספת למרות הידיעה שמצבם רע ומסוכן.  ויש עוד גינויים. השמנים גוזלים את מזונם של האחרים, והיום הם גם מסכנים את מערכת הבריאות הקורסת. תפיסה זו קרובה לגישות קפיטליסטיות ליברליות המאשימות עניים במצבם וטוענות שאם רק רצו, היו יכולים להחלץ מהעוני ולהיות עשירים להפליא. עובדה שיש כמה שעשו את זה.

מסתבר, שעל אף הגינוי הגורף ותעשיית הדיאטות המשגשגת רוב האנשים והנשים אינם מסוגלים להפחית ממשקלם יותר מ5-10 אחוזים לאורך זמן. רבים מהשמנים, והשמנים לכאורה, מתייסרים בדיאטות "אקורדיון" של הרזיה והשמנה וחוזר חלילה. דיאטות שונות ומשונות עם פחמימות ובלי חלבונים, עם סוג הדם ואפילו על ידי שתית מיץ גת מרוכז.כולם בדיאטה כל הזמן, וכולם נשארים שמנים.

העובדה המצערת הזו שאט אט מתבהרת –  הביאה שתי תוצאות, ראשוניות וחלקיות, אבל שווה לתת עליהם את הדעת.

הראשונה היא Size Acceptance Movement.  הם אומרים – עזבו אותנו לנפשנו.  אנחנו שמנים, זה מה שיש, זה מה שאנחנו וזהו. אין לנו שום עניין להתאים את עצמנו לדרישותיכם.    נכון, לא מעט אנשים יאמרו שהשמנים רק מדחיקים את מצבם העגום, והאמת היא שהם רוצים לרזות כמו האחרים. אבל הם בשלהם.  התנועה גם מבקשת להלחם באפליה נגד שמנים, ובדעות הקדומות נגדם. בדומה ל"סקסיזם" הם מדברים על "וויטיזם" – פעולות כנגד שמנים משום שהם שמנים. ומי יודע, אולי פעם גם זה יחשב לתופעה מגונה שיפתחו בה מהדורות חדשות.

הגישה השניה ממשיכה לראות בהשמנה בעיה, אך מנתחת אותה באופן אחר. במקום לתת את הדגש על השמן ומאפייני האישיות שלו, מנסים לטפל באופן מוסדי בסיבות להשמנה. תעשיית המזון בכל העולם נתונה לרגולציה חריפה, ולא פועלת לפי עקרונות של "שוק חפשי". הממשלה קובעת מה לגדל ואיפה, את מה מותר למכור ומה אסור לאכול. (כלבים וחתולים, למשל).  בשל כך מחירי האוכל לא נקבעים באופן פתוח ואחיד, ומה שנותר לשמן הוא רק להתגבר על חולשותיו. למעשה, העולם המסחרי כולו נגדו. ואין הכוונה ל"פיתויים" הטמונים באוכל כשלעצמו, אלא למערכת הענקית ששוקדת יום ולילה להאביס את כולם.  רשתות של מזון מהיר, העדפה לגידול וייצור מוצרים עתירי קלוריות ועוד. חסידי הגישה הזו מנסים לממש את הרגולציה, הקיימת בלאו הכי, כך שהיא תעלה את זמינות המוצרים הנחשבים "בריאים" על חשבונם של  אחרים. כך למשל מבקשים למנוע מכירת משקאות קלים עתירי סוכר בבתי ספר, ולהקפיד שילד המבקש לקנות לעצמו מזון יוכל, אם ירצה בכך, לקבל גם חלופות  אחרות. לווסת את המחירים כך שירקות יעלו פחות ממוצרים מעובדים עתירי מלח. (לפי שתקפצו, המחירים מוסתים כל הזמן, השאלה היא רק את מה מעדיפים).  השמנה קשורה בארצות הברית וגם במקומות אחרים, עם המעמד הנמוך. אנשים עשירים יכולים להרשות לעצמם את הפנאי לעסוק בספורט, ואת הכסף הנדרש לקנות מוצרים בריאים.

אנשים בוחרים את בחירותיהם מתוך מה שעומד לפניהם, ובכפוף לאילוצים המבניים שהם פועלים בתוכם.  אני לא מבקש לטעון שכולם פועלים כשוטים והולכים בחושך בלי דעת, אבל אי אפשר להקל ראש במרכזיותם של התנאים החיצוניים, הנמצאים מחוץ לנו ובמקרים רבים איננו יכולים להשפיע עליהם באופן ישיר.

ולכן, בניגוד לניתוח שעשה פרסיקו, לדעתי ענינו של ראש עירית ניו יורק אינו בפסיכולוגיה של הפיתוי, אלא ביצירת  כוחות נגד לפעולה החברתית והכלכלית של האלמנטים התומכים ומקלים על השמנה. המיקוד שלו הוא חיצוני, מוסדי ומבני. לא נפשו של האוכל מאכל.

12 Comments

  1. דודי

    הניתוח שלך נראה לי בכיוון הנכון. יש גם תגובה יפה (של מגיב בשם "ארך אפיים") ברוח זו בבלוג של תומר פרסיקו: התקנות לא מגבילות את חופש הצריכה אלא את חופש השיווק. אדם יכול לקנות ולשתות גם עשר כוסות קולה – אם הוא רוצה בכך; רק שאסור למכור לו את המשקה בכוס גדולה. אין לראות בזה פגיעה בחופש הבחירה של הפרט אלא אפילו להיפך, ניסיון להגן על חופש הבחירה מול מנגנוני שיווק מתוחכמים וחזקים.

    נושא מעניין, עם השלכות שהן הרבה מעבר לתחום המזון המהיר – האתיקה של השיווק והפרסום.

    1. דודי

      ונקודה מעניינת אחרת: אותו רודן של כוסות הקולה, מייקל בלומברג, תומך בשינוי המדיניות כלפי צרכני סמים קלים כך שלא ייעצרו ויועמדו לדין (אלא ייקנסו בקנס מנהלי בלבד, במקרה שהם מחזיקים כמות סמים קטנה). כלומר בנושא הסמים הקלים הוא דווקא בעד הגברת חופש הפרט להזיק לעצמו – אבל רק באופן דיסקרטי. עישון סמים בציבור או שידולו של אדם לעשן עדיין יהיו בגדר עבירה.

      אני מתפתה לחשוב על הצעדים האלה כעל ביטוי חיובי של התקדמות החברה, על-ידי חידוד ההגדרה של מה נחשב פגיעה בזולת. מהפגיעה הפיזית הברורה (איסור על אדם להכות את חברו) דרך פגיעה בריאותית פחות ישירה וברורה (כמו הפגיעה של מעשן בסובביו, או של בעל רכב המזהם את האוויר במי שנושם אותו, או של מי שמשליך לכלוך ברשות הרבים) ועד פגיעה עקיפה באמצעות שיווק ופרסום.

  2. זהבה

    מסכימה עם הכותב. צריך לרסן את תעשיית המזון הקלוקל והמזיק. ולא להאשים כל הזמן את השמנים. הלחץ החברתי עליהם גובל בהתעללות

  3. הרצל

    כמה דברים:
    לא צריך מחקרים וBMI וכיוצא באלו כדי לדעת שיש בעיה של השמנה בארה"ב (ולא רק בארה"ב). מספיק להסתובב במקומות ציבוריים ולראות את ריבוי האנשים השמנים מאוד.

    אני לא מסכים עם הגישה הפטליסטית במידת מה שעולה מהדברים שלך, כאילו לפרט אין הרבה מה לעשות ושהוא שבוי בידי כל מיני כוחות חיצוניים. כן, יש השפעות ונתונים תורשתיים וסביבה שאנחנו פועלי בתוכה שמשפיעים על פעולותינו, אבל בשורה התחתונה, מי שמחליט מה וכמה להכניס לפה הוא הפרט. וכמו שאמר יהודי חכם: אין גזרה כאמונה בגזרה.

    לגבי ראש עריית ניו-יורק, אני לא חושב שזה תפקידו של ראש עיר לכפות על התושבים מה ואיך הם יואכלו. אני בטוח שיש לעריית ניו-יורק הרבה בעיות להתמודד איתן חוץ מאשר לנסות לכפות על התושבים את ההעדפות והגחמות החולפות של ראש העיר. גודל הכוס שבדרך כלל יותר מחצי ממנה מלא בקרח, הוא לא מה שיפתור את בעיית ההשמנה של תושבי ניו-יורק.

    1. גלעד סרי-לוי

      יש בינינו הבדלי גישה, מסתבר. ולא מדובר בפטליזם, אלא הכרה בעובדה שאנחנו נתונים להשפעה של הסביבה והלחצים שהיא מפעילה עלינו.
      הפתגמים כמו שציטטת, רק מוכיחים את זה, כי מטרתם לעודד אדם להתגבר באופן מודע על לחצי הסביבה.

  4. ראשית, גם לדעתי החקיקה אינה מיועדת להגביל את חירות הבחירה של הפרט. חוק הקובע שאי אפשר למכור משקה קל בכוס המכילה יותר מ X מיליליטר, אכן מגביל את המוכר, כדי שהפיתויים שהוא מציע לצרכן ירוסנו.
    שנית, אני מסכימה גם עם ההבחנה בין האישיות האנורקסית לבין ההשמנה כדימוי חברתי.
    וכאן אני רוצה לתרום לדיון הערה קטנה המבוססת על מחקרים שמצטטת מאיה מאור במאמר "השמנים אינם האויב".
    מהי הגישה הנכונה להשמנה? הם עלינו לאסור השמנה כדי לקדם "אורח חיים בריא"?
    מאיה מאור טוענת שקיים בלבול בין "אורח חיים בריא" לבין "הפחתת משקל". שכן יש עוד משתנים, מלבד השמנה, הגורמם לבריאות לקויה: נגישות לשירותי בריאות, פנאי ואמצעים לעיסוק בפעילות גופנית.
    אנשים שמנים יכולים להיות בכושר וליהנות מבריאות טובה!

  5. אזרח

    תרצה – זה בדיוק מה שהוא כתב פה.
    "בנוסף, יש הבדל משמעותי שלא נכלל במדד ה BMI והוא הכושר הגופני. אמנם, בהרבה מאד מקרים משקל יתר נמצא יחד עם חוסר כושר גופני, אבל בטווח של השמנת יתר "נמוכה", עדיף להיות בכושר מאשר לרזות."

  6. אודי

    לי נראה שהפתרון הקל והפוגעני ביותר הוא לכפות על הספקים והצרכנים את הרצוי והכדאי.
    ומה עם צרכי החברה המודרנית לספק את הכלים, כבר בגיל צעיר, למניעת הגעה למצבי קיצון בחינוך ובתמיכה רפואית ראויה וקביעת רף אתגרי מוסרי המשלב תמיכה חברתית בסיסית לצד חופש עיסוק וצריכה לאזרח הקטן (או הגדול – תלוי ב bmi…).
    במחשבה נוספת, זו כנראה הדרך היעילה ביותר (תשאלו את אלה שחייהם ניצלו מעישון פאסיבי מאסיבי).

    1. גלעד סרי-לוי

      הי אודי. טוב לשמוע ממך.
      כשאתה אומר "לכפות על הספקים והצרכנים" אתה מתעלם מהעובדה שתפקיד החקיקה הוא להסדיר את ההתנהלת החברתית. (אלא אם אתה אנרכיסט, או ליברטיאן קיצוני שרוצה שהמדינה בתור שכזו לא תעשה כמעט כלום).
      השאלה היא איפה ובמה מתערבים, והשאלה המרכזית שלטעמי היא הקריטריון לבחינת "התערבות" שכזו היא האם היא באמת פגיעה באיזו שהוא חופש שקיים היום, או נסיון לאזן כחות אחרים שפוגעים גם הם בחופש.

  7. nachum

    you missed the point. obesity start to be a big problem when people start to fly to their holiday. when one pay big money for the aeroplane seat one wants to be sure that he will have a comfortable place. now the big bmi makes it very problematic to seat few hours near a tank-fat body.

    1. האוכלוסיה בכל העולם הולכת ומשמינה, המידות בסנטימטרים ובאינצ'ים מתרחבות. מהנדסי המטוסים יודעים זאת, אבל הם בוחרים להשאיר את הכסאות בגודל מסויים. ככה הבחירה שלהם גורמת לך להתייחס באופן לא הוגן כלפי אנשים שמנים, ועוד לראות בהם בעיה.

      זה בדיוק מה שגלעד מתאר בפוסט.

התגובות סגורות.