נינט טייב, חיילת בת 19 מקרית גת, היא הזוכה בתחרות "כוכב נולד". בתוכנית הגמר ששודרה אמש (חמישי) זכתה טייב במירב הקולות. בסך הכל הצביעו בעבורה 724,532 אלף, יותר ממתחריה שירי מיימון ושי גבסו. כן זכתה במירב הקולות של שני השופטים בתחרות – הזמר יזהר אשדות ומנכ"ל חברת התקליטים "הליקון", רוני בראון. אחרי שהוכרזה כזוכה אמרה טייב: "זה היה ממש מפתיע. אני ידעתי שיש סיכוי אבל אני חושבת ששני המתחרים מולי מוכשרים מאוד". על השאלה מה העניק לה את היתרון מול המתמודדים מולה אמרה "לדעתי זה בגלל העובדה שבחרתי לשיר עמוק מבפנים". על השאלה אם התוכנית שינתה אותה, ענתה: "אני רק מבינה שלא הכל ורוד. למדתי להאמין בעצמי".
( "נינט טייב, חיילת בת 19 מקרית גת, היא הזוכה בתחרות "כוכב נולד"" הארץ – שגיא גרין 28.08.2003)
זה היה אז. מיד אחרי הגמר בניצנים, עם הפאוזה הנפלאה שהיתה זיקוק מושלם של פופ סינתטי. נזכרתי בקטע הזה כשקראתי הבקר מאמר שכתב איתי קדוסי באתר "מעמול", על התקליט החדש של נינט, Sympathetic Nervous System. ("הנסיכה מקרית גת כבר לא נחמדה" אתר מעמול, איתי קדוסי, 22.06.2012 )
קדוסי פותח בהיסטוריה המוכרת של נינט, וממשיך:
יותר משנתיים עברו מאז הוציאה נינט את אלבומה השני השנוי במחלוקתקומוניקטיבי, שכשל במכירותיו. הסיבה העיקרית הייתה סגנון לא מוגדר וקושי של המעריצים לקבל את הסגנון החדש. האלבום החדש מראה כי נינט לא ויתרה על הסגנון האישי שלה.
הוא מוסיף ואומר כי:
בראיונות רבים בעבר אמרה נינט כי הסגנון המוזיקלי שהיא מתחברת אליו הוא דווקא הרוק ובעיקר רוק–גוטי. היא גם הצהירה שהיא עצמה מאזינה לזמרים שונים של רוק אלטרנטיבי. בדיסק החדש, Sympathetic Nervous System, נראה שנינט הלכה על זה ובגדול. היא מציגה אלבום חדשני, מתקדם ומלא בהעזה. [—] חמשת השירים הנוספים, אינם מאכזבים ומציגים לנו את הדרך החדשה שנינט הולכת בה – אולי עם פחות מעריצות, אך עם הרבה הערכה מצד המבקרים וקהל בוגר יותר שאוהב מוסיקה טובה.[–] הדיסק אולי קשה לשמיעה, אך הלחנים מבריקים.
את הקטע הוא מסכם באומרו
התחושה העיקרית אחרי שמיעת האלבום היא שבעצם נולדה זמרת חדשה.
Sympathetic Nervous System של נינט הוא אלבום רוק גיטרות חזק וטוב. הוא לא טוב במובנים של עונג, הרי השמיעה לו גורמת למאזין תחושה של אי נוחות. הוא טוב בכתיבתו וכיצירה כללית. וככה, ממאמי לאומית הופכת נינט לזמרת רוק אמיתי.
מויקיפדיה למדתי שמשמעות שם התקליט, בעברית מערכת העצבים הסימפתטית, הוא תת-מערכת במערכת העצבים האוטונומית. היא פועלת לתגובות מיידיות באדםבמצבי לחץ, חירום ומתח, ומכינה את הגוף למאבק או נסיגה בהתאם לתגובת הילחם או ברח.
כמה דברים מעניינים עולים מהסיפור הזה. הראשון שבהם הוא הדרך שבה קדוסי מסביר לנו "איכות" מהי. הוא אומר כי "היא מציגה אלבום חדשני ומלא בהעזה". יש כאן שני מרכיבים. ראשית החדשנות המוזיקלית, ושנית ה"העזה". ויש גם קריטריון נוסף, והוא העובדה שהשירים הללו לא יהיו נעימים להאזנה. ולא, לא מדובר בחסרון אלא להפך. מי שמקשיב למזויקה הזו מעיד על עצמו שהוא שייך לקהל "בוגר יותר". כזה השוחר "מוסיקה טובה" ויודע להעריך אותה. ובאלבום איכותי שכזה הוא מוכן לסבול את תחושת "אי הנוחות" ואף להנות ממנה, גם אם לא להתענג. רוק גיטרות חזק וטוב הוא בהכרח, אליבא דקדוסי, סוג של יצירה שנעלה על פופ או ביצוע מחודש לשירי העבר.
הגישה הזו שאמנות טובה היא אחת שלא כל אחד יכול להנות ממנה היא ענין לא חדש כל כך. כבר בהיסטוריה הרחוקה, אנשים פשוטים נחשבו לכאלה שלא יוכלו לזהות את האיכות שלנגד עיניהם. מחמת גסות תפיסתם הם לא יבחינו בין זהב לסתם משהו נוצץ. ומוחם המוגבל לא יכול להבין את דקות ההבדל. ובכל זאת, אז לפחות דובר על איזושהי אסתטיקה שמרוממת את הנפש באיכויותיה. כאן החוכמה של הקהל ה"בוגר" (ומענין השימוש במטאפורה הזו, כביכול מי שאינו נהנה מהמוזיקה הזו הוא בבחינת "ילד") היא להנות דווקא מהדבר שאיננו אסתטי. כמו לשתות בירה מרה במיוחד ולסגל לעצמך "טעם נרכש".
הרעיון הזה, שבמחשבה ראשונה נראה מטופש למדי, כבר הוטמע כל כך בתרבות זמננו, שלא ניתן לחשוב עליו "מחשבה ראשונה" ונקיה. המובן מאליו התרבותי הוא שהנאה דורשת לימוד מעמיק, הכרות והתנסות מתמשכת בטרם תוכל להנות מהאמנות. הדברים הוקצנו עוד יותר באמנות הפלסטית. אם במוסיקה קולנוע וספרות ישנן יצירות הנחשבות ל"אמנות" שאפשר לקרוא אותן באופן בלתי אמצעי, באמנות הפלסטית אין כמעט אפשרות לראות "אמנות" ללא פרשנים מוסמכים וללא ידע נרחב ומעמיק בתיאוריות האמנותיות ובהעדפות המעודכנות. יצירות אינן עומדות בפני עצמן לשיפוט, אלא "מתכתבות" ו"מהדהדות" זו לזו, בשיחה נעלמה השמורה ליודעי ח"ן בלבד. במוסיקה המצב מורכב יותר. אנשים רגילים לא יכולים לקנות ציור שמוצג במוזיאון, אבל הם יכולים לקנות דיסק על פי טעמם (למרות שהם יעדיפו חלופות אחרות, זולות יותר) ולבחור לעצמם את המוסיקה המועדפת עליהם. הכח הממשמע של שומרי השער פועל באופן הרבה פחות יעיל. כך גם בקולנוע. סרטים יכולים לזכות למנת השמצות גדושה ממבקרים מומחים, ולהיות פופולארים להפליא. האסטרטגיה הנגדית לכך היא לא רק לטעון שקשה להבין, אלא הפופולאריות עצמה מעידה על חסרונה של היצירה. בבחינת "אם כולם אומרים, כנראה שזה לא נכון". אם נינט היא "מאמי לאומית" בטח היא שרה שירים גרועים. "זמרת רוק" אמיתית צריכה להרגיז ולהתריס ולא להיות מקובלת מדי בציבור. אמנם, העובדות בכל הקשור לזמרי רוק אינן תומכות בכך, ויש ביניהם, במיוחד בעולם דוברי האנגלית שפופולריים כמעט כמו האיש מנצרת, אבל תמיד אפשר ליצור את ההבחנה העדינה מספיק.
עוד ענים שמהדהד כאן הוא שאלת האותנטיות. אני מאמין לנינט שהיא כותבת את השירים שהיא רוצה לשיר, ומקליטה אותם באופן שנראה לה. עם זאת, קצת מוזר בעיני שאשה צעירה שגדלה בישראל מבטאת את עצמה בצורה "אותנטית" כשהיא מקליטה בלונדון שירים באנגלית. ושוב, אין כל פסול בכך לא מוסיקלית ולא מוסרית. אם נינט מוצאת לעצמה סיפוק אמנותי ואישי ביצירה של שירים כאלה דווקא, זה מצוין וטוב ויפה לה. מי שירצה לשמוע, שישמע ויתענג. וגם אם יהיו מעטים ששומעים, אם לה עצמה תהיה נחת מזה – הרי שזה נפלא. והלוואי עלי. ובכל זאת, התופעה מגחיכה את הקונספט של "דיוקנו של האמן כאיש אותנטי". המושג "אותנטי" מתרוקן מתוכן אם פעם , לא מזמן, היא שרה "עמוק מבפנים" את "ים של דמעות", היום היא כועסת באנגלית ומחר אולי תתחבר לשורשיה ותקליט דואטים עם סבתה המנוחה.
ולא, אני לא לועג לנינט חלילה. כל מה שאני מבקש לטעון בהקשר זה הוא שאין "אותנטיות" בתור שכזו. בכל הקשר חברתי ותרבותי יש פעולות אחרות שנתפסות כ"אותנטיות". גברים אמיתיים לובשים חצאיות בסקוטלנד, ומצרים עתיקים מבטאים את רגשות הכבוד שלהם בבנית פירמידות. (לא בעצמם כמובן, גברים אמיתיים לא עובדים ממש). הסוציולוג גופמן שכתב על מושג האותנטיות אמר למשל שאם תחזור על אותה פרקטיקה בהקשרים שונים, היא תחשב "אותנטית". למשל עליך להגיד לאשתך "אני אוהב אותך" בים, כשאתה זורק את הזבל, כשאתם במסעדה מזרחית אותנטית אוכלים חומוס, ולא רק ביום האהבה כשאתה מביא לה פרחים אדומים.
ה"אותנטיות" היא פשוט צורת התנהגות אחת מני רבות. ולכן, אפשר להיות "אותנטית" עם זוהר ארגוב, ומחר להיות "אותנטית" אפילו יותר עם אלבום רוק גיטרות חזק וטוב. כי בערוץ 2 "אותנטיות" אמיתית היא התחברות לסטריאוטיפ המזרחי, עם נגיעות של סינדרלה, וכשרוצים קהל בוגר מוסיקלית, אותנטיות היא האזנה לרוק גותי, ושירים צועקים באנגלית. זו אמת, ו זו אמת שתיהן באותה מידה.
ולשומעים ינעם.