החלטתם בכל זאת לרכוב על אופניים? ומכל הדברים שבעולם דווקא אופני כביש למרות תעמולת האימים על הסיכוי להדרס עוד לפני ששילמתם את התשלום הראשון (מתוך שנים עשר, שלא לדבר על השדרוגים) של אופני הקרבון שלכם? יפה לכם. אופני כביש הם הדבר האמיתי. וכשאני אומר הדבר האמיתי, אני לא רומז לעניינם של דוורים, אלא לומר שהם היו קודם. אופני ההרים – אותן מפלצות מגודלות צמיגים ועתירות בולמים נולדו הרבה הרבה יותר מאוחר. בשנות השמונים. קצת אחרי שכולם נפטרו מהמכנסיים המתרחבים ומפאות הלחיים (חוץ מבראדלי כמובן, שעדיין לא נולד). אני מקווה בשבילכם שלא קניתם את האופניים הכי יקרים בחנות, זה קורה להרבה אנשים. וקניתם קסדה. ולא פחות חשוב – בגדים מצחיקים.
הגעתם הביתה בשלום? מצוין. ועכשיו שאלה אישית. (אם אתם אצני מרתון שחליטו לעבור לטריאתלון, אז כל הכבוד לכם. הטור הזה לא בשבילכם, רוצו לטור של אילת). מתי רכבתם לאחרונה על אופניים? מתי עסקתם לאחרונה בספורט כלשהו? ואני לא מתכוון לצפייה בשיחה צורנית במשחקים האולימפיים וגם לא לבירה עם כדורגל. ספורט פעיל. ובכלל, איך הייתם כל החיים? בכתה ד' הייתם החלוץ, או זה שבוחרים אחרון? ועברתם כבר את גיל ארבעים, נכון?
אז יש לי חדשות בשבילכם.
רוב הכתיבה בנושא ספורט בגיל מבוגר נוטה להציג את סיפורי ההצלחה. ההוא בן ששים ושש שצלח את האלפים האוסטריים תוך כדי שהוא עוקף את ארנולד שוורצנגר בעליה, ההיא שהחלימה מהתקף לב ועכשיו חזרה ממסע בקוטב הצפוני בו היא סחבה את הכלבים על הגב, רק בשביל השעשוע שבדבר. או לחלופין הוא שקל 150 קילו, רכב כל בוקר עשר שעות לפני שהלך לעבודה ( או רץ) והיום הוא שוקל 70 קילוגרם בלבד וגם עושה בר מצוות. האמת כמובן לא שם. רוב האנשים שמנסים לעשות שינוי משמעותי באורח חייהם נכשלים אחרי זמן קצר או ארוך. ומה שיותר חשוב, זה לא קל. והרבה פחות זוהר ממה שנדמה. ובנוסף – ככל שהשנים חולפות קשה יותר לשנות מדרכיך הפוחזות, וההשגים שאתה יכול לצפות להם נמוכים יותר מאשר לו התחלת בגיל 15. לא כולם רבי עקיבא, אתם יודעים.
וגם לא יספרו לכם כמה מאמץ נדרש, והתאמה לאורח החיים, ולוחות זמנים. וכמה זה מעייף, במיוחד בהתחלה. וגם אחר כך השרירים יכאבו כי הם לא רגילים כדי לשכנע אתכם בכאבם שכל הקונספט הזה גרוע, ועדיף לחזור לכורסא. כולם ידגישו לכם כמה קשה היה לטפס אל הגבעה ההיא וההר הנישא ההוא, אבל ישכחו לומר לכם כמה מביך היה לא להצליח לטפס להר אחר. ולהמשיך ברגל כי האוטו רחוק. אני חושב שאלה שרוכבים עשרים קילומטר לא כותבים על זה בפייסבוק. ובטח לא בפורום. אולי אין להם חשבון שם, יכול להיות.
תוסיפו לכך את העובדה המצערת שספורט אופני הכביש הוא ספורט מאד תחרותי. ואני לא מתכוון לטור דה פראנס, או למרוצים הקלאסיים בפלנדריה. אני מתכוון לכך שרבים מרוכבי הכביש הם אנשים תחרותיים באופיים ואופני הכביש הם מבחינתם עוד אתר לתחרות. ספורט עתיר טסטוסטרון על פי מיטב הסטריאוטיפים של גבריות. (כן, אני מתכוון לאלה שמגלחים את הרגליים ולובשים טייטס). זאת הסביבה. ולכן ימכרו לכם אופניים שמותאמים היטב לאנשים מתחת למשקל 75 קילו, כשחצי ממנו זה שרירי הרגליים שלהם. וימכרו לכם את הסיפור שכל אחד יכול אם רק ירצה, ויתאמן קצת. ואם לא מצליח לך, או שקשה לך, זה רק בגללך. שתדע. וזה למרבה הצער לא נכון. או לפחות לא לכל האנשים. או רובם. כי רוב האנשים מעדיפים לראות ספורט בטלוויזיה. או קומדיות רומנטיות, למה להיות יותר מדי סטריאוטיפיים.
ולא, זו לא סיבה להימנע מלעשות משהו, גם לא תירוץ. זה רק אומר שצריך להציב מטרות ריאליות ולחתור אליהן (או לרכוב, אם אתם בעניין של אופניים). ולחשוב האם האופניים שקנית מתאימים לך, או שצריך להתאים אותם קצת. שיהיו יותר נוחים, עם הילוכים יותר סבירים. דברים כאלה. ולזכור שכמו בכל דבר, ובמיוחד באופניים – יש עליות וירידות.
===
כשאני התחלתי, הלקח לי לא מעט זמן להבין איפה אני נמצא, ובזבזתי לא מעט זמן וכסף בדרך להבין מה נחשב סביר ומה לא סביר בסיפורי הגבורה של רוכבי האופניים, ומה שיותר חשוב – איפה אני בסיפור הזה. אני אוהב לטייל באופניים ואני רוצה שתהיה לי יכולת פיזית לרכוב מאה קילומטר רצוף בהרים ובגבעות שבסביבה, ובעתיד גם לרכוב ממטולה לאילת. (כפשוטו). כל זה רחוק ממני בינתיים, כרחוק מטולה מאילת. וחזרה. כשיצאתי לדרך בפעם הראשונה, הנשימה הספיקה לי להגיע עד לכיכר. שמחתי מאד כשהצלחתי לראשונה לרכוב רצוף עשרה קילומטרים. ועד היום אני רוכב האופניים הכי טוב בין אלה שלא רוכבים בכלל.
בשנתיים האחרונות רכבתי מעט, מכל מיני סיבות. בשנה האחרונה ממש ממש מעט. ועכשיו, אחרי שניתחתי לעצמי את ההצלחות והכישלונות של מה שעשיתי עד כה, ועם הרבה פחות אשליות בקשר למה שאפשר והרבה יותר הבנה של איך להגיע לשם, ומתי, החלטתי ללכת על הקאמבק הגדול ביותר מאז האחרון, ויחסית – אני מתמיד. בינתיים, כאמור, רכבתי יותר מבשנה שעברה או זו שלפניה, החזרתי לעצמי את היכולת לרכוב שעתיים רצוף (עם הפסקה של קצת פחות עשר דקות לשתייה ואכילת בננה), ולאט אך בעקביות אני ממשיך. ולא, זה לא יהיה קל או הירואי. ולא יכתבו עלי בYNET או במנטה. מה לעשות. בשבילכם – אנסה לעשות את זה משעשע, אם רק אצליח.
אויש… בדיוק בזמן הגיעה לי הרשימה הזו.
בפעם השלישית בשלוש שנים אני מנסה לחזור לרכב על אופניים. אתמול בבוקר היתה הפעם הראשונה. תכננתי שעה. 20 דקות הלכו על איך לנפח גלגל עם ונטיל צרפתי בתחנת דלק, ואחרי עוד 15 דקות רכיבה חזרתי הביתה עייף ומותש 🙂
אתה חושב שיהיה לי כוח וחשק לקום מחר בבוקר ולהתחיל שוב?
(אגב – אמנם רוכב על כביש, אבל על אופני הרים ישנות שיש לי ממתישהו. נראה לי סביר לחכות עם השקעה גדולה בציוד לאחרי שאדגים התמדה מסויימת, ואולי אחרי שבאמת אגיע לאותם 75ק"ג או משהו בסביבה. כרגע זה נראה רחוק)
כתבת יפה על תהליכי שינוי וקשייהם. אגב, בהקשר אחר לגמרי, קראתי לא מזמן את הספר guitar zero, סיפורו של פסיכולוג קוגניטיבי שמנסה לקראת גיל 40 לעשות שינוי משמעותי בחייו – ללמוד לנגן גיטרה, אחרי שנים של חוסר כשרון מוסיקלי שלא ניתן היה להסתיר או להכחיש. יש בספר הרבה תובנות (אקדמיות יותר ופחות) על למידה ורכישת מיומנות בגיל מבוגר, על תהליכי שינוי גדולים שאנשים מנסים להעביר את עצמם בהם, וכו'. אולי יעניין גם אותך.
בקר טוב
לדעתי, אם אתה יכול להרשות לעצמך – תקנה אופניים נוחים. בלי להשתגע יותר מדי, אבל מישהו שתשב עליו טוב ולא יתקע לך. גם ככה החיים מסובכים.
בהצלחה שיהיה.
תחזור לספר איך היה
אני גיליתי שכדי לרוץ צריך ללמוד לרוץ לאט. גיליתי את זה על עצמי ואז התחלתי לגלות את זה באחרים. זה לא המרחק שהורג אותנו, זו האשליה שאנחנו בכושר. לרוץ לאט זה מאוד קשה – קשה לאגו וקשה לשרירים שרגילים בפעילויות קצרות מועד ואינטנסיביות (יחסית). אבל זה טוב לסיבולת. אחרי שרצת 10-15 קילומטרים לאט כמו צב, להגביר קצב זה קל.
לדעתך גם עם אופניים זה ככה?
אני מסכים איתך שאשלית הכושר היא הבעיה. אבל לגבי הפתרון זה לא בדיוק אותו דבר.
קודם כל – באופניים יש מהירות מינימום, ולא שאתה עובר להליכה, אתה פשוט נופל מהאופניים.
בנוסף, לאופניים (בדרך כלל) יש הילוכים, מה שמשנה משמעותית את כל הענין. יש שני פרמטרים – מספר הסיבובים לדקה, והכח בכל סיבוב.
לכן המקביל יהיה – פעילות בעצימות נמוכה. או מהר יחסית במישור, או עליות לאט בהילוך קל במיוחד.