אהוד בנאי נולד בשנת 1953. הוא לא נולד כוכב, והתקליט הראשון שלו יצא לאור בשנת 1987 , כשהוא היה כבר בן שלושים וארבע, אחרי לא מעט תלאות. בועז כהן מספר כי :
הוא לא התקבל בקלות. שנים ארוכות ניסה, ונדחה, וניסה שוב, ונהדף. מפיקים סירבו לו. חברות תקליטים חשדו בו. הוא היה מזרחי מדי לאשכנזים, אבל כנראה אשכנזי מדי למזרחים (שלמה בר לא קיבל אותו ללהקת הברירה הטבעית)…….הוא הספיק לעבוד עם מוזיקאים רבים, בהם בן דודו מאיר בנאי, תר כל העת אחרי שותפים מוזיקליים – אלן הורוביץ, אבנר שטראוס, אבי מטוס. באמצע שנות השמונים הוא ניסה שוב ושוב להקים להקה, אפילו ניגן עם מייקל בנסון ואבנר חודורוב של טרום משינה ועם ז'אן ז'אק גולדברג, שהיה במקביל חבר בקליפ. ההצלחה הגיעה לו כשכבר היה נשוי, אב לילדה בת חמש – וכמעט נואש.
בפרק הביוגרפיה ב"אתר הרשמי של אהוד בנאי", מסופר כי הוא כבר היה קרוב לוותר על חלומו להיות מוסיקאי. מאז הגיעו "עיר מקלט", ואופרת הרוק "מאמי" ו"הילד בן שלושים", ו"היברומאן" ו"רחוב האגס 1" וכמובן "היום". היום אהוד בנאי הוא מוסיקאי נחשב. מי שלא רצה להקשיב לו אז, אוהב אותו היום. ויש לא מעט מאזינים שנולדו כשהוא הוציא את הדיסק הראשון.
במהלך השנים התקרב למסורת ומאז הוא גם חזר בתשובה.
ועכשיו הוא מוציא ספר, שני במספר. "זה המקום" שמו. (הוצאת כתר)
הספר הוא אוסף של קטעים הנראים כזיכרונות נעורים וילדות של בנאי. קריאה מוקפדת יותר של הדף הפנימי (קצת מעל "וכל אמצעי אלקטרוני אופטי או מכני" )מגלה שחלק מהסיפורים הם פרי דמיונו של המחבר. חמשת הסיפורים,שאולי קרו באמת מתחילים באמצע שנות השבעים, כשאהוד בנאי עבד בדואר גבעתיים וגר בבית הוריו, מתבייש מחברים שישאלו אותו מה הוא עושה. הסיפור האחרון מדבר על אהוד בנאי ומשפחתו הנוסעים לכרתים לפגוש חברים ותיקים, אותם הכיר בנאי במסעותיו לפני שלושים שנה.
הסיפורים שלו מרתקים, נשמעים אותנטיים ומתארים את המסלול שבסופו של דבר הביא אותו אל הבימות. ואל אהבת הקהל, ותקליטי פלטינה. מתוך זה הוא מבקש לספר לנו על האנשים שחיים בצד הדרך, רועים בהרים או סתם מתגלגלים להם ואינם מתערבים בשאון העולם והמונו. גם הוא, אנחנו יודעים מהסיפורים, לא בגד באותנטיות והוא ממשיך לחיות לצד העולם הזה, של המוסיקה והפרסום. היום הוא גבאי בבית כנסת, והפתיחות היחידות שהוא הולך אליהן הן של ההיכל. מיטב השיר כזבו, והביוגרפיה מומצאת בחלקה אותנטית להפליא. הספר הזה יוצר בדמיוננו את החוליה החסרה מאבי רוד בין השיחים אל אסדר לסעודתא בבית הכנסת הישן. כמו שאומר גב הספר, הנוקט לשון הפרזה כמקובל בז'אנר העטיפות "בדרך אל האמת הפנימית החפה ממוסכמות ומדעות קדומות, בדרך אל המוסיקה האמנות והאהבה". האותנטיות של אהוד בנאי, היא כל כך אמיתית וכנה ונוקבת ומשכנעת. היא כל כך אותנטית שאפשר להריח ממנה את ריח ההדסים של בית הכנסת, ולהרגיש ממש את גבינת העזים שגלשו מהר גלעד לפנות הערב שיורד. אין יותר אותנטי מבית כנסת ספרדי, חצי נטוש, והכי טוב זה להיות גבאי, אפילו שזה בית כנסת אשכנזי, לא חשוב. אני לא טוען שהאותנטיות של שלו היא סוג של מרמה, או הצגה שאין מאחוריה כלום. להפך, אותנטיות אינה אלא אוסף של התנהגויות מחוות וסיפורים שנחשבים בעינינו, בזמן הזה כאותנטיים. ולא ממש חשוב שחלק מהסיפורים לא היו ולא נבראו. די לנו בכך שהם היו יכולים להיות, כמו אותם סיפורי צדיקים.
ואם תחשבו על זה – בסופו של דבר, כל ביוגרפיה היא כוזבת, ואינה אלא אגדה שאנחנו מספרים לעצמנו, כיצד הילד הקטן בגן התפתח וגדל והיה לאיש ועכשיו הוא, מה שאנחנו. מין קו כזה, עם התחלה ואמצע, ללא סוף. "זה המקום" לפחות, אינו מלא בחשיבות עצמית, אלא נע בעדינות, בשביל העזים של היסטוריה שקרתה, וזו שהיתה יכולה להיות.
מכל השירים של אהוד בנאי אני אוהב במיוחד את "דוד ושאול". בשיר הזה אהוד בנאי לוכד את הרגע התנ"כי ומעביר אותו בזמן, תוך שהוא שומר על הדהוד הטקסט המקורי – "סכין מושלכת באויר, פתאום יש בין השנים קיר" למשל. וכך גם הספר הזה,נוגע לא נוגע.
סיפורו של בנאי מעניין אותי מעוד נקודת מבט. בנאי, התחיל את דרכו עם כיוון ורוח, וגיטרה. ולא הצליח בו במיוחד, והמשיך עוד, וגם אז לא עלתה בידו. אחת העצות הנפוצות לאמנים מתחילים ונבוכים היא "תדבק באמת שלך, אם זה יהיה איכותי, ואתה תהיה שלם עם עצמך, ההצלחה תגיע". זה לא תמיד נכון, ובמקרים מסוימים ההצלחה תגיע כשזה כבר לא ממש יעזור לך. ראו את מאיר אריאל, שיוצר כמותו לא היה, ורבים נאחזים היום בשולי גלימתו. אלא מה – חוסר מזלו גרם שמת בטרם השתנו העתים, לפני שסוג כזה של אמנות זכה לקהל, ובימיו האחרונים היו מגיעים להופעותיו כמה עשרות אנשים, במקרה הטוב. (הייתי בכמה הופעות, ראיתי לצערי). אהוד בנאי כתב עליו הספד.
רק צירוף של נסיבות, ויש שיאמרו מזל, החזיק אותו לעוד שיר אחד, שפתח לו את הפתח אל הקהל. האלבום הראשון של בנאי , אומר בועז כהן, הוא "אחד האלבומים החשובים בתולדות הרוק הישראלי". היו עוד כאלה, שהפציעו עם יצירה שנחשבה "חשובה", אבל לא הצליחו ליצור קריירה רבת שנים. אז מה קרה כאן? שנים ארוכות הוא לא נחשב למוסיקאי שראוי להפיק עבורו תקליטים. עכשיו הוא בכלל במקום אחר, מוציא דיסקים של פיוטים שנחטפים כמו הרינג בסעודה שלישית בבית הכנסת של סבא שלי ז"ל. האמירה שמדובר במזל, נראה כאילו היא ממעיטה בערכו של הכשרון, וזוקפת הכל לטובת הנסיבות. אז נכון, בהרבה מאד מקרים צריך יותר מאשר מזל, אבל לפעמים רק זה מספיק. כשרון כשלעצמו, לא יועיל לך.
למזלו של אהוד בנאי, לא רק שהצליח לו בדיסק הראשון המדובר, הרוח השתנתה יחד איתו לאורך השנים וסוג המוסיקה שלו ממשיך להיות מתאים לקהל המאזינים. היום יש פתיחות למסורת ולניחוחות בית הכנסת. גם גדי, הבן דוד, הוציא דיסק כזה, מניגוני תימן. זה אולי ענין של דור, אולי נס משמים כדי להילחם באתיאיסטים, כל מיני סיבות. נכון, לא כולם מרוצים, במיוחד כאלה שמרגישים שההגמוניה הולכת ונשמטת מידיהם אבל ככה זה. אי אפשר לרצות את כולם.
איש יקר ואהוב יוצר עמוק ובשל ואהוב מאוד למרבה השמחה גם על אתאיסטים שרואים בדת מחלה לא פחות משאנשי הדת רואים באתאיזם פגע. וכמובן בן למשפחת בנאי על ענפיה הרבים והנפלאים.