שנה טובה וספר

הערב עם השקיעה,תתחיל השנה החדשה. כי כמו תמיד ביום הראשון של תשרי, עוד שנה מסתיימת, ואחת אחרת מתחילה. העולם כמרקחה, אומרות כותרות העיתונים. ועל פי אחדים מהם, מעולם לא היה מצבנו רע יותר. אחרים מוכנים להודות בנוסטלגיה עמומה מהולה באופטימיות זעירה. שאולי לא כל כך גרוע, ויהיה בסדר מתי שהוא.  ויש גם עיתונים שנסגרים חדשות  לבקרים. בצד אחד של העולם כועסים ההמונים על העלבון לנביא הקדום, והורגים כמה וכמה אנשים כדי להביע מחאתם היטב. אצלנו חתולים טוניסאים מחשבים את קיצם לאחור, ובצד אחר של העולם ההמונים מביטים בפליאה באהבתם של הנסיך והנסיכה.

שום דבר לא חדש, והכל חדש. על מסך האייפון הישן תמונתו של הלל הקטן המביט בפליאה מחויכת בעולם. אבא ואימא פה, סבתא וסבא גם. הכול יהיה בסדר.

ספר לחג

"מה זה פינקלר" שכתב הווארד ג'יקובסון (מאנגלית:יותם בנשלום, הוצאת כתר)  עוסק בסיפור קורותיהם של שלשה חברים: ג'וליאן טרלאב, מפיק לשעבר ב BBC, סאם פינקלר פילוסוף ואיש טלוויזיה, וליבור סבצ'יק – מורה צ'כי זקן.  שניים מהם יהודים, השלישי גוי שבגויים.  שניים חברים מנוער, השלישי זקן בא בימים. שניים התאלמנו לפני זמן לא ארוך, אחד לא היה נשוי מעולם, אך יש לו שני בנים משתי נשים שונות.  שלשתם חיים בבריטניה של ימינו.  הספר נפתח באירוע תמוה. ג'וליאן טרלאב נשדד ברחוב על ידי אישה, הצועקת אליו משהו בלתי ברור. הוא משוכנע שמדובר בתקרית אנטישמית. למרות שהוא אינו יהודי. ומשם הוא מתחיל את מסעו אל היהדות. לא, הוא לא מתגייר או נוסע להתנדב בקיבוץ, הוא מבקש להכיר את עולמם של היהודים, או כפי שהוא מכנה אותם בינו לבין עצמו – "הפינקלרים". "מה זה פינקלר" זכה להצלחה בבריטניה, ואף קיבל את פרס מאן בוקר לשנת 2010.

בספר הזה יש לא מעט פוליטיקה. ואפשר לומר כי לספר הזה יש פוליטיקה. הוא עוסק בשאלת הזהות היהודית, במקומה של ישראל בחייו של יהודי בן זמננו. בתוך העלילה משולבות תקריות אנטישמיות לרוב  (שלמרבה הצער אינן בדויות כלל ועיקר) ויותר מזה – המחבר מרשה לעצמו להאיר באור משעשע, נלעג אפילו, את היהודים המתקהלים למחות כנגד פעולותיה של מדינת ישראל. ומביא אותנו לחשוב שחלק מההתנגדות לישראל אינה אלא אנטישמיות סתם. ראו את הקטע הזה, בו אחת הדמויות (לא אספר מי, כדי לא להסגיר את התפתחות העלילה) משיבה לקובלנתה של גברת אנגליה בענין זה או אחר שעוללה ישראל:

מהו הטיעון המפותל והמעוות שבשמו את דוחקת אנשים באלימות אל מחוץ לגבולות ארצך ואז מאמינה שיש לך זכות לקבוע תנאים נאצלים בשאלה לאן הם רשאים ללכת, עכשיו משנפטרת מהם, וכיצד הם צריכים לפעול למען רווחתם? אני אנגלי שאוהב את אנגליה, אך האם נדמה לך שאנגליה איננה מדינה גזענית? האם את מכירה מדינה כלשהי שעברה הקרוב אינו מוכתם בשנאה ובדעות קדומות? מה, אם כן, מייפה את כוחם של מי שהם גזענים בעצמם לבלוש אחר גזענות אצל הזולת? רק עולם שלא ייתן ליהודים סיבה לפחד ממנו יוכל לתת להם שיעורים בהתנהגות אנושית. עד אז, נכונותה של המדינה היהודית להעניק ביטחון ליהודים ברחבי העולם – כן, קודם כול ליהודים – אולי אינה הוגנת כלפי כל אחד, אבל אי אפשר לומר עליה בדעה צלולה שהיא גזענית. אני יכול להבין מדוע פלסטיני עלול להרגיש שהיא גזענית כלפיו, אם כי גם הוא נושא על גבו היסטוריה של בוז כלפי בני אדם שאמונותיהם שונות משלו, אבל אותך, גברתי, אינני מסוגל להבין, משום שאת מציגה את עצמך כמי שמדברת בדם לבה, מתוך נקיפות מצפון, בשמו של עולם לא יהודי שממנו נאלצו היהודים להימלט, שלא באשמתם, במשך מאות בשנים.

האם כדאי לקרוא את הספר בגלל הפוליטיקה? האם להימנע ממנו בשל אותה סיבה בדיוק? אני חושב שזה ענין של מידה. קודם כל, צריך להבחין בין השאלה האם התנהגות הסופר וערכיו מפריעים לך, או הספר עצמו. צריך גם להביא בחשבון את הקונטקסט ההיסטורי שבו נכתבו הספרים. אני לא מקבל את הגישה המתייחסת לכל ספר מבחינה אסתטית בלבד,ולא דוגל בגישה המקדשת את האמנות כיצירה בפני עצמה שאין לה שום משמעות חברתית או פוליטית. בבלוג הזה ממש אני נדרש לסוגיה זו לא פעם. בכל מקרה  מה שחשוב הוא שאלת המידה. אינו דומה דיון ב"מיין קאמפף" לסתם ספר שמרגיז אותך. יש יותר מחמשים גוונים של אפור בטווח שבין השחור ללבן. צריך להיזהר מלהפוך את עולמנו התרבותי לצר כעולמה של נמלה, ולנהל רשימות שחורות אינסופיות. 

כך או כך, "מה זה פינקלר" אינו רק ספר המתבדח על חשבונם של אנשים המלאים בחשיבות עצמית ותחושה של צדק, והוא עוסק בשאלת הזהות היהודית. זה כשלעצמו  ענין מספיק חשוב לטעמי כדי לכתוב עליו ספר, וג'יקובסון עוסק בה בצורה מקורית ומעניינת. וגם משעשעת. בשבוע בו קראתי את הספר, הוקרן בערוץ הסרטים בטלוויזיה סרט מעניין שבאותה שנה בה התפרסם הספר ( 2010 ) יצא להקרנה באנגליה. הסרט נקרא The Infidel (הכופר) והוא מספר על משבר הזהות של מוסלמי באנגליה המגלה ערב חתונת בנו שהוא אומץ בילדותו, ואביו ואמו הביולוגיים הם יהודים. גם שם הסרט עוסק ביחסים המורכבים שיש לקהילה המוסלמית עם ישראל, ולועג לאנטישמיות מוסלמית. גם שם הגיבור בגיל שבו נשאלות השאלות והוא מתחבט בשאלת זהותו הדתית והלאומית והקשר שלו עם משפחתו ועם המסורת. אך יש פה יותר מזה, אני חושב שג'ייקובסון  מצליח לספר לנו סיפור שאינו רק שלשה יהודים מזדקנים ולא מרוצים, אלא רוקם עלילה שיכולה לדבר לאנשים אחרים. צעירים יותר או פחות, לא יהודים בהכרח. כמו הזקן בן המאה שיצא מהחלון בשבדיה, וזקן אחר שיצא לדוג דג בים.  ג'ייקובסון מדבר על בדידות וזקנה, על אהבה ואובדן ועל החיים שחיינו לעומת אלה שהיינו רוצים לחיות. ומתוך כך הוא לוקח סיפור מקומי והופך אותו לאוניברסלי, וזה סוד קסמו של ספר משובח, אתם יודעים.