כיצד לקרוא את התנך

לאחרונה סערו הרוחות בקרב המגזר הדתי לאומי בעקבות הויכוח על הדרך הראויה ללימוד התנ"ך. הקדשתי לנושא לא מעט פוסטים שזכו לשמחתי להתעניינות רבה. סיימתי את הסדרה בהצגת עמדתי האישית בנושא קריאת התנ"ך ולימודו וכך אמרתי שם:

התורה נכתבה בלשון בני אדם, שחיו בזמן מן הזמנים ודיברו בשפה שהיא קרובה לזו שלנו, אבל לא בדיוק, וכדאי להתייעץ עם מומחים לשפות קרובות בנות אותו הזמן. המקרא כולל בתוכו סתירות שאינן ניתנות ליישוב, והדרך המסתברת היחידה היא לומר שהטקסט שלפנינו נכתב בידי אנשים שונים, שדעותיהם שונות, ונערך באופן שלפעמים ממחבר שני סיפורים שונים זה לזה.

קצת אחר כך יצא לאור בעברית הספר "כיצד לקרוא את התנ"ך" שכתב מארק צבי ברטלר. (את הספר הוא כתב, לא את התנ"ך). הספר יצא ב"ידיעות ספרים" (בתרגומו של שמעון בוזגלו), ששימח את לבי ביותר.

פרופסור מארק צבי ברטלר הוא מרצה ללימודי מקרא בקתדרה ע"ש דורה גולדינג במחלקה ללימודי המזרח הקרוב ויהדות באוניברסיטת ברנדייס בארצות הברית, הוא פירסם כמה ספרים אך זהו הספר הראשון שתורגם לעברית. "כיצד לקרוא את התנ"ך" הוא קודם כל מבוא מצוין למחקר המדעי של המקרא. כפי שאומרים הפרופסורים אביגדור שנאן ויאיר זקוביץ':

ספרו של מ"צ ברטלר יהיה כלי עזר מן המעלה הראשונה לקוראי מקרא המבקשים להתוודע גם לרזיו של מחקר המקרא וביקורתו. הספר מציג קריאה דייקנית ונבונה במבחר יחידות ספרותיות מספרי המקרא השונים על סוגותיהם השונות, תוך מתן תשומת לב מיוחדת לרקע ההיסטורי ולספרות המזרח הקדמון שבקרבה צמח המקרא. ברטלר מוליך את הקורא, אט-אט, בנבכי המקרא ומחקרו ומעניק לקורא הסקרן כלים יעילים להמשך קריאה מהנה ללא יראה ופחד, לא מן הכתובים העתיקים ולא מן המחקר המתמודד עמם ומנתחם.

(מתוך ההסכמות לספר)

את זה הוא עושה בדרך נוחה יותר למתחילים. פרקי הספר אינם ארוכים, וכל קטע מוכתר בכותרת המבהירה את עיקרו. ברטלר מסביר ומנמק בלי לשקוע אל דקדוקים טכניים,  פילולוגיים שעל אף חשיבותם הרבה הם עלולים לייגע את הקורא שאינו מצוי בהם ומסורים למי שכבר למד וחקר היטב.

יש שיאמרו כי הכותרת "כיצד לקרוא את התנ"ך" היא כותרת מעט יומרנית, במיוחד על רקע המהומות שהזכרתי. כך או כך – אמנם אני איני מומחה למקרא, אך אני רואה בדרך שברטלר מציע דרך חשובה ומרכזית לקריאת המקרא, ולקריאת טקסטים בכלל. ברטלר קורא לשיטה, בה הוא מציע לקרוא את המקרא כולו- "היסטורית ביקורתית". על פי גישה זו, לכל טקסט, בין אם מחברו אחד או רבים, בין אם חיים הם או מתים, יש קונטקסט המתייחס קודם כל לזמן חיבורו, לנסיבות ההיסטוריות, החברתיות והאידיאולוגיות וכמובן לשימושי הלשון הרווחים. קריאה בשיטה זו תנסה לחלץ משמעות מתוך הטקסט, כזו שתביא אותנו להבין יותר טוב את הטקסט בהקשרו המקורי.  וכך, אומר לנו ברטלר, המקרא הוא ספר שנכתב לפני הרבה מאד שנים, על ידי אנשים שלהם היו תפיסות דתיות תרבותיות וחברתיות שונות מאלה שלנו, וגם שימושים שונים בלשון. כדי להבין את התנ"ך צריך לקרוא אותו, במידת האפשר, על רקע זמנו ומקומו.  ברטלר מתווכח עם קריאות אחרות, אם מהמסורת היהודית בפרשנות חז"ל והפרשנות הקלאסית, ואם במסורות אחרות שקוראיו בארץ או בחו"ל מכירים מעולמם האישי והדתי. לזכותו יאמר שהוא אינו עושה זאת בחמת זעם או בצדקנות אלא מתוך כבוד ובגישה עניינית. ברטלר אינו מבקש להתעמת עם גישות פרשניות ספרותיות מאוחרות יותר דוגמת אלה של בארת, לאקאן או דרידה. אולי משום שאין כמעט כתיבה בנוסח זה אודות המקרא. כפי שאומר גם ברטלר אפשר כמובן לשאוב השראה דתית עמוקה מ"ספר תהלים" בלי לתהות על שאלת יחוסו לדוד המלך, או להתנחם בפרקי ישעיהו בלי לשאול מי היה ישעיהו, והאם היו כמה כאלה או רק אחד. אבל לדעתי, כל קריאה שתהיה, שאינה כוללת קריאה היסטורית ביקורתית עלולה להיות קריאה חסרה, והיא צריכה להיות בנוסף לה, ולא במקומה.

ברטלר ב"כיצד לקרוא את התנ"ך" מציג את הרעיונות התיאורטייים תוך כדי הדגמה קונקרטית בקריאה של ספרים מן התנ"ך.   אחרי ארבעה פרקים קצרים, בהם הוא מציג את עיקרי שיטתו ומתאר את ההיסטוריה של עם ישראל בתקופת המקרא, כפי שהיא מקובלת היום במחקר, הוא פונה לדבר על ספר בראשית. ראשית, הוא מזכיר לנו כי החלוקה המקובלת היום לפרקים היא מן המאה השלש עשרה לספירה, מייצגת פרשנות נוצרית ולכן לצרכינו אנו מוטב להתעלם ממנה. הוא מזכיר את החלוקה המקובלת היום לפרשיות, אך אומר לנו, דבר שאינו ידוע כל כך, כי ישנן גרסאות שונות של חלוקת התורה לפסוקים. ענין שיכול להשפיע רבות על הפרשנות. כך למשל מסתבר כי הפסוק "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם  בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" (בראשית ב' 4) מורכב משני פסוקים. הראשון "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם " חותם את הסיפור הראשון על בריאת העולם. וחלקו השני הוא פתיחה של הסיפור החדש. והוא מנמק זאת. משם הוא ממשיך בדיון על שני הסיפורים השונים, וקושר אותם אל השערת התעודות. מה שיותר חשוב לקורא המתחיל הוא שברטלר מנסה להדגיש את הדרך בה ראו סופרים בני אותו הזמן את הדרך הלגיטימית לכתיבת ספרים. שלא כמו היום העתקה והרחבה של טקסטים קיימים היתה פעילות מוכרת וראויה. ברטלר ממשיך ומדבר על חוק ופולחן, על ספר דברים, יהושע, מלכים ודברי הימים, תוך בחינה של המתח בין היסטוריה כפי שאנו רואים אותה היום, להיסטוריה בת התקופה, ובהסתמכות על הגישה הבסיסית המאחרת את כתיבת התורה.

דיון נוסף שעורך ברטלר, ומצאתי אותו מרתק במיוחד הוא בסוגית הנביאים. ברטלר מבחין בין סוגי הנבואה והנביאים השונים , אלה שהוא מכנה "לא קלאסיים" כמו אלישע ואליהו שהתאפיינו בעיקר בנבואות קצרות טווח  אל המלך וסביבתו, לבין ה"קלאסיים" כמו ירמיה, יחזקאל, עמוס ומיכה שיש ספרים הנקראים על שמם.  הוא גם מראה שיש אחיזה לטענה שלא ה"תורה" היא שהשפיעה על הנבואות, אלא להפך. מיסוד הטקסט המוכר כ"תורה" הושפע מדברי הנביאים ותפיסותיהם. הוא ממשיך ועוסק גם ב"כתובים". אהבתי במיוחד את דיונו המורכב ב"תהלים" עליו הוא מספר שמדובר באוסף של אוספי מזמורים ששימשו כתפילות.  הוא משווה את מזמורי תהלים ל"תפילת חנה" שהיא למעשה מזמור נמלץ למדי. מעניין לראות, אגב, שעמוס חכם המנוח בהקדמות לספר תהלים במהדורת "דעת מקרא", טוען אף הוא שמדובר באוסף של מזמורי תפילה שנתחברו בתקופות שונות על ידי אנשים שונים, והיו למעשה התשתית הראשונה לתפילה לפני שתיקנוה חז"ל במטבעות אחרים. חכם, אגב, מישב זאת עם המסורת ש"תהלים" הוא ספרו של דוד המלך על ידי פרשנות מרחיבה למדרש, ומציג את תהלים כ"רוחו של דוד המלך" ו"אולי משהו שבנבואה".

הספר מסתיים ב"אחרית דבר" בה מסביר ברטלר כיצד הוא מבקש ליישב את הדרך בה הוא מציע לקרוא את התנ"ך עם גישתו האישית כיהודי מאמין.

"כיצד לקרוא את התנ"ך"  של ברטלר הוא ספר נעים ואף קריא, שמצאתי אותו מעניין ובהיר, ועוד אחזור לקרוא בו. לטעמי, גם אלה שאינם מקבלים את גישתו העקרונית והפרשנית טוב שיקראוהו לחדד וללבן את הסוגיות הללו, החשובות כל כך.