השחקנית רוזינה קמבוס נפטרה השבוע בגיל 61 אחרי שחלתה בסרטן. לא הכרתי אותה, ורק זכרתי את השם במהלך השנים בגלל שהוא חריג מעט בנוף השמות הישראלי. מוקירי זכרה אמרו שהייתה אישה טובה והגונה, ושחקנית מוכשרת מאד ואני מאמין שצערם האישי עליה רב, ושהתיאטרון איבד אישה מוכשרת במיוחד. ברדיו שמעתי שהיא המשיכה להופיע ולא ויתרה על אף הצגה, למרות שבבקר הלכה לטיפולים כואבים, בערב הייתה על הבמה והקהל לא ידע. השדרן סיים ואמר שהיא נפטרה אחרי מאבק הרואי במחלה.
אין לי כמובן שום ביקורת, ולמה שתהיה לי, על הדרך בה בחרה לנהל את חייה בצל המחלה, וגם לעובדה שאנשים מפורסמים יותר שהולכים לעולמם זוכים להרבה יותר התייחסות מאחרים, ככה זה. רציתי רק להעיר על השיח שסביב מחלות וחולים. בסוציולוגיה למדנו שהחברה מדרגת סוגים של מוות. אינו דומה לוחם עז נפש שנאבק למען מולדתו, לאיש שחצה את הכביש לקיוסק לקנות סיגריות ונדרס על ידי משאית זבל. כי סתם למות זה לא דבר נחשב. ואכן, בזמן האחרון ראינו מעבר מ"נפטר ממחלה קשה" שהיה שם קוד לסרטן, ל"נאבק בסרטן" או לרכי הלב שבינינו "נפטר לאחר מלחמה במחלתו הקשה". בעידן שלנו הכול כך פסיכולוגיסטי, בו כל אחד מרגיש כך או אחרת, ואפילו לצנחנים כבר מותר לבכות. רק החולים צריכים להמשיך ולהיות גיבורים, להיאבק, להילחם.
ועוד אמירה נפוצה – "היא לא נתנה למחלה להפריע לה לעשות את מה שהיא רצתה" היא בעייתית משני כיוונים. קודם כל, מחלה משמעותית, גם אם לא "מחלה קשה" תמיד תפריע לך לעשות את מה שאתה רוצה. ביקור קבוע בבית חולים זה לא כמו ללכת לסופר, לפרוק את השקיות ולהמשיך. ולפעמים ההתעקשות "להמשיך כרגיל" פוגעת בטיפול, ופוגעת ביכולת להתאושש ואינה אלא אשליה. אני מכבד את בחירותיו של כל חולה, ואין לי שום ויכוח עם מה שבחרה רוזינה קמבוס לעשות. אבל נראה לי שהדגשת היתר של אלה שמצליחים "לשמור על הכל כרגיל" היא קודם כל כוזבת, במובן זה שאי אפשר באמת לעשות הכל כרגיל אלא מקסימום לתחזק במאמץ נוראי שגרה של יום יום, ובד בבד היא לא נותנת מקום לאלה שאינם מסוגלים לעשות זאת, כאילו הם "לא בסדר", ומתנהגים לא באופן ראוי ומכובד כפי שצריכים חולים להתנהג. דרישה כזו, יחד עם הדגשת ה"גבורה" שבמחלה, מציגים בפני החולים סטנדרטים שרבים מאד מהם לא יכולים לעמוד בהם, בקושי לשבת. וכך בנוסף למצוקה הנגרמת ממחלתם הם מרגישים שהם לא בסדר, לא עומדים בציפיות של החברה.
ואולי אנחנו אוהבים את החולים שלנו סטואיים, מקבלים את כאבם בשפתיים נחושות, לא נותנים לה להפריע להם בשום דבר. ככה אנחנו יכולים להעריץ אותם בשקט ולהמשיך בעניננו.
===
(עדכון מוצ"ש – נערך מעט להבהרת הטיעון בעקבות הערות שקיבלתי)
לפעמים מי שלא "ממשיכים כרגיל" מפריעים בעיקר לחברה. פורעים את הסדר הרגיל שלה, מציבים מראה, או מראים משהו אחר שאנשים מתקשים לחיות איתו/מולו. כלומר במובן הזה זה עוד כלי להשלטת סדר.
אני מסכימה לדברייך .לגמרי. אבל אני רוצה לכתוב קצת על רוזינה,כי הזכרת אותה.
רוזינה,לא רק שהיו בה הכוחות להמשיך ביום יום שלה,אלא שהיו בה הכוחות לעודד אחרות. והיא ידעה שגורלה נחרץ. היו לה גרורות והיא דיברה על כך בחופשיות.
בבית החולים בו קיבלנו כולנו טיפולים היא עודדה אותנו.הצחיקה אותנו. דיברה והקשיבה.
והיתה פנויה גם לסיבלם של אחרים. היא שימשה דוגמא מיוחדת במינה. הקפידה על המראה שלה,החמיאה לנו,דאגה כשרזינו מאוד
ועודדה את כולנו לנסות להראות טוב למרות הטיפולים.
דאהיא היתה מיוחדת במינה וכך ראוי שיזכרו אותה.