הקפיטל

אמרתי פעם שאני לא יודע אם האמירה שיש קללה כזו "שתחיה בזמנים מעניינים" היא באמת של חכם סיני זקן, או של קופירייטר אמריקאי צעיר, אבל אין ספק שזמנים מעניינים עלולים להיות עניין מעיק למדי. אירועי השעה, ויחד איתם עניני הבית והעבודה לא אפשרו לי את יישוב הדעת שאני שואף לו. אבל, אולי עכשיו, כשהמהומות נפסקו לעת עתה, וגם ענינים אחרים בדרכם אל הפתרון, אוכל לחזור ליקום המוכר, לכוס התה בלימון ולהרגלים הישנים ולכתוב קצת בבלוג. השנה, כבר סיפרתי לכם, אני עוסק בקפיטליזם. כלומר בהגות על קפיטליזם, ושל קפיטליסטים. וככה תוכלו לראות אותי פוסע וספרי קפיטליסטים נושרים מחיקי. אני קורא את "יסודות הכלכלה" של תומס סואל (מאנגלית: יצחק טישלר, הוצאת שלם) ואפילו "קפיטליזם וחירות" של מילטון פרידמן (מאנגלית: מזל כהן, הוצאת שלם) ממתין לקריאה בערימה המטאפורית  שליד המיטה. (היא למעשה מאחורי האופניים, כי ליד המיטה אני שם את המשקפיים, אבל זה נשמע הרבה פחות טוב). ויש כבר כמה ספרים שקראתי וממתינים בערימה (אחרת) לכתיבה עליהם. לפני שאפתח בסדרת פוסטים לסקירה שיטתית של הספרים, אני מבקש לשאול על מה אני מדבר כשאני מדבר על קפיטליזם. ומה יש לי נגדו.

אתחיל בתשובה לשאלה השנייה, הקלה יותר. אין לי שום דבר נגדו. אם היה לי, הייתי משתמש בזה. ויותר ברצינות – אני לא "אנטי קפיטליסט" בתור שכזה, אלא מבקש לבחון את הקפיטליזם בביקורתיות, לעמוד על הנחות היסוד, לחלץ את יסודות השיח ולהבין מה זה אומר לחיינו כאן ועכשיו. יש לי נטייה לחשיבה ביקורתית, ואני יכול להניח שלו הייתי חי במשטר קומוניסטי, הייתי מבקר גם אותו. אם כי, על פי ניסיונם של אחרים, אי אפשר לעסוק בכך לאורך זמן.

אך הקפיטליזם אינו רק שיטה "כלכלית", רוצה לומר דרך לצבירת טובין והון וחלוקתם אלא סדר חברתי עם השתמעויות רבות. כמו כל סדר חברתי, הוא מכונן את הפעילות החברה, ומכונן על ידה. אווה אילוז במחקריה מראה למשל כיצד מתעצבת הרומנטיקה בעידן הקפיטליסטי. גישתי העקרונית, בעניין זה כמו גם בנושאים אחרים נותנת מקום מרכזי ליסודות תרבותיים. לכן, הקפיטליזם הוא לפני כל דבר אחר, סדר חברתי תרבותי, הכפוף לעקרונות יסוד תרבותיים, ולכוחות פוליטיים הניתנים לוויכוח ולמיקוח. אני לא מקבל את גישתו המטריאליסטית פשטנית של מרקס המעמיד את כל העולם על אופני הייצור ויחסי הייצור. בהזדמנות אחרת אעסוק שאלת הרלבנטיות של מרקס לימינו אלה.

רבים מחסידי הקפיטליזם היום נוהגים לטעון שהקפיטליזם הוא "מצב הטבע" ומאז ומעולם היה קיים, ותומכים יתדותיו אפילו בפרשת השבוע. זו טענה שאין בה ממש. הקפיטליזם כשיטה, נולד בנקודה מסוימת בזמן. הוא עדיין פה איתנו, אבל אין לנו שום סיבה שבעולם להניח שהוא בהכרח ימשך לנצח. מהנקודה בזמן בה אנחנו חיים היום קשה לראות מה יביא על הקפיטליזם את קיצו, אבל צריך לזכור שגם האימפריה הרומית נפלה לבסוף.

עוד עניין שחשוב לי להסבירו כאן הוא שאין "הקפיטליזם" בתור שכזה. כמו שכבר אמרו בהקשר אחר, קפיטליזם הוא שם משפחה ולא שם פרטי. ישנן כמה וכמה שיטות טעמים וגוונים לקפיטליזם. אינו דומה הקפיטליזם של המדינה בדרום קוריאה, לזה שנותן מקום משמעותי לעובדים כמו בגרמניה. הקפיטליזם של סין, רחוק מרחק רב מזה של סין העממית.  אני מדגיש זאת מאחר שיש זן אחד של קפיטליזם שבשיח הציבורי נוצר הרושם כאילו הוא הקפיטליזם, בה' הידיעה, ואין בלתו. הזן הזה מכונה, בעיקר בפי מתנגדיו, "הקפיטליזם הניאו ליברלי".  המפנה הניאו ליברלי הוא שינוי משמעותי של הדרך בה פועל הסקטור הפרטי והציבורי על ידי הסרת מגבלות על פעילות עסקית באמצעות הגנה על הקניין הפרטי, שמירה על עקרון השוק החופשי והחופש לסחור. המשמעות היא דה רגולציה מקיפה של פעילות  השווקים הפיננסיים, הפרטה של פעילות ממשלתית יחד עם הקטנת מדינת הרווחה וכרסום כוחם של האיגודים המקצועיים. הקפיטליזם הניאו ליברלי דוגל ב"ממשלה קטנה" שאינה מעורבת בשוק באופן פעיל, ובהפחתת המסים לחלק העליון של בעלי ההכנסות הגבוהות. הוא מבקש ליצור תנועה חופשית של סחורות בין המדינות ולהפחית ככל הניתן את המגבלות על תנועות הון בהיקף משמעותי בין מדינות. חשוב לציין כי לא מדובר בדה רגולציה בתור שכזו, אלא בצמצום רגולציה אחת והחלפתה באחרת שתאפשר את הפעילות הזו. המפנה הניאו ליברלי הביא לעליה משמעותית בחלקו של המגזר הפיננסי בכלכלה ובתוצר העסקי. נוצרו 'דברים' חדשים שאפשר לסחור בהם. נגזרות על השוק, חוזים עתידיים ועוד 'מוצרים פיננסיים' שהפכו כמעט את הכול לסחיר. חוב של אנשים פרטיים וגם חובות של ממשלות הפכו אובייקטים למסחר רב מטבעי ורב לאומי. אחת התוצאות של המפנה הוא עלית שכרם של המנהלים בתלות במניות מה שהביא למדיניות קצרת טווח. במקום השקעה ופיתוח השוק עסק במניפולציות פיננסיות. וכפי שאמרתי יש פה ענין כפול, שלא לומר תודעה כוזבת. המהלך הניאו-ליברלי מוצג במונחים של 'קידמה' ו'התפתחות' ובו זמנית נתפס גם כמהלך המייצג את 'המצב הטבעי' הקפיטליסטי.

בעברית אין את ההבחנה שישנה באנגלית בין Economics  ל Economy ושניהם מכונים "כלכלה". היילברונר בספרו המצוין "הפילוסופים הארציים: חייהם, ימיהם ורעיונותיהם של הוגי הכלכלה הגדולים"(מאנגלית: גיא הרלינג, הוצאת שלם תשע"ב) , לעומתם, מסביר לנו בפרק העוסק באדם סמית שכתב את "עושר העמים" (מאנגלית: יריב עיטם ושמשון ענבל, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה והוצאת ביאליק) כי תולדות הכלכלה כדיציפלינה מתחילים עם אדם סמית, לא רק בשל גאונותו היתירה, אלא בגלל העובדה שנוצר מצב חדש, שכמותו לא היה קודם ונדרשה תיאוריה להסביר אותו.  לשיטתו, הדיסציפלינה הכלכלית כל מטרתה היא להסביר את הקפיטליזם.  ולכן, תולדות הקפיטליזם שזורות בתולדותיו של מדע הכלכלה. ואכן חוקרי הכלכלה, עוד מאדם סמית ו"עושר העמים" שימשו בשני תפקידים, גם חוקרי המצב המצוי וגם תומכים בשינויו לכיוון המצב הרצוי בעיניהם, ועל פי התובנות שחילצו ממחקרם. למרבה הצער יש ביניהם החושבים שהמסקנות העולות מהמחקר מחייבות דרך אחת ואין בלתה.  יש בין הכלכלנים המנסים להציג אותה כ"מדע" שיש לו חוקים אבסולוטיים ולא כדרך, אחת מרבות, להסביר את המציאות. מתוך כך הם גם סבורים שהקפיטליזם, ובאופן משונה למדי דווקא הקפיטליזם הניאו ליברלי, הוא הדרך היחידה הנכונה, ומה שיותר חשוב, הדרך היחידה האפשרית לנהל כלכלה.

היילברונר, בפרק הסיכום לספרו, שהוא קורא לו "סופה של הפילוסופיה הארצית?" המצר על כך שמדע הכלכלה של היום (בעת כתיבת הספר, ונראה לי כי ביתר שאת עכשיו) נוטה לקחת על עצמו תפקיד לא לו, בשם "המדע". היילברונר מזכיר לנו שאנחנו חיים במציאות פוליטית בה אנחנו מחליטים האם ענין מסוים ראוי הוא אם לאו. וכך שואל היילברונר:

האם עניינים כלכליים קריטיים, כמו חלוקת העושר או הכנסות, נקבעים בידי המקבילה החברתית לכוח הכבידה? האם המסים, זכויות הירושה או קיומן של סדנאות יזע הם ביטוי לחוקיו הלא-משתנים של הטבע? או שמא הם משתנים בידי אופיו המשתנה-תדיר של הסדר הסוציופוליטי שאנו חיים בו? (עמ' 335)

בשל כל הדברים הללו אני סבור שה"קפיטליזם" אינו המצב היחיד האפשרי, והקפיטליזם הזה שאנחנו חיים בו היום אינו בהכרח הטוב שבכל העולמות, ומתוך גישה זו אני ניגש לקרוא את הספרים, ולספר לכם עליהם.