מעל ומעבר

במוסף שבת  של העיתון "מקור ראשון" פירסמה ורד נועם מאמר שכותרתו "מעֵבר למחיצה הפנימית" וענינו מקומה של האורתודוקסיה הדתית לאומית בעת הזו, על היחס בין ערכים ישנים למודרנה ועל מקומה של האישה בתוך זה.  המאמר, תסלח לי המחברת, אינו מחדש מאומה וכוחו בכך שהוא מסדר את הדילמה, מאייר אותה יפה וכתוב באופן הנשמע לקוראים האורתודוקסים.  על פי  עדותן של חברות הפייסבוק שלי מן המגזר, המאמר עורר הרבה הדים. ראיתי גם בלוגרים חשובים מתיחסים, וכך למשל תומר פרסיקו מתלהב ולעומתו  הלל גרשוני לא כל כך. אני קראתי, התעצבתי אל לבי. אקדים ואומר שאיני מכיר את המחברת, פרופ' ורד נעם המלמדת בחוג ללימודי התרבות העברית אוניברסיטת תל-אביב, וכל שאומר כאן הוא לפי מה שרואות עיני בטקסט המונח כאן.

צרמה לי עד מאד האמירה שזה לא מאמר פמיניסטי. ולא, לא בגלל שהיא כתבה את המאמר שרצתה ולא את זה שאני חשבתי שכדאי לכתוב.  מהדברים נשמע שעניני נשים בלבד אינם מספיקים, ותוית של פמיניזם היא משהו שראוי להתבייש בו ולהתנער ממנו.  מדוע צריך להתבייש שאשה תכתוב על נושאים פמיניסטיים בגלוי, ותביא את קולה של האשה?

יש שיגידו בכל זאת שהמאמר, על אף שאינו מכיר טובה לפורצות הדרך שלפניו, יש בו חידוש במקום שבו הוא מתפרסם והקהל שאליו הוא פונה. בעיני לומר דברים כאלה במוסף שבת של מקור ראשון לא דורש תעוזה מיוחדת. אבל אולי אני טועה, ואפשר תמיד למצוא משהו חיובי בכל דבר ואופטימיות באופן כללי היא מידה ראויה ומועילה. עם זאת, אני שואל את עצמי, אם ורד נועם שהגיעה לאן שהגיעה לא רק בזכות כשרונותיה ויכולותיה שאיני מזלזל בהם חלילה, אלא בזכות מאבקים של דורות של פמיניסטיות מתביישת להגיד בקול רם וברור – אני כותבת כפמיניסטית, ודעו לכם – כל מאבק פמיניסטי הוא מאבק לטובת פניה של הקהילה בה אנחנו חיים, זה יום עצוב מבחינתי.

נקודה נוספת, שהפריעה לי היא שהכתיבה שלה היא מתוך מקומן של הנשים המשכילות המנהיגות והפעילות בחברה, שנראה לה שלא יפה לשים אותן מאחורי המחיצה.  היא לא מדברת בשם הנשים אלא כן אומרת משהו בשם נשים מהקבוצה החברתית שלה, ואת טובתן של אלה מזהה עם טובתה של הקהילה.  להשאיר אותן מאחור זה ממש  'ס'פאסט נישט'.

ורד נועם כותבת בשם קבוצת הנשים המשכילות, המצליחות והמובילות. את טובתה של הקבוצה הזו היא מזהה עם טובת כל הקהילה הדתית כולה. ואת צרותיה של זו היא מזהה עם בעיות עומק של הקהילה כולה. מצד שני, היא מזדרזת לומר פעם ופעמיים שאינה מדברת בשם הנשים כולן. כי היא לא רוצה להציג בעיות "נשיות". אני מבין מזה שבעיות של אקדמאיות שלא מוצאות בבית הכנסת את המקום החשוב שהן רגילות לו בחוץ, זו בעיה שיש לדון בה ולהפוך אותה לעוגן המציג את בעיית האורתודוקסיה אל מול המודרנה. הנשים האחרות, שאפילו יידיש לא יודעות, אין מה לדאוג להן. לא עכשיו, אולי פעם. או שהפמיניסטיות יטפלו בזה, בעצם.