דמיינו לכם מדבר רחב עד האופק. בוהק בשמש הצהריים, מסנוור, חם ומאובק. עכשיו תחשבו על מלחת צ'ילי. ההיא מהסיפורים הישנים של נחום גוטמן על הפרדסים. ועל אנשים שיושבים באמצע שום מקום וכורים את המלחת הלבנה. ואנשים אחרים שסוחרים בה, וגם בהם. דמיינו לכם איש הולך במדבר, עם שמלה בלויה, זקן קטן ותרמיל. כן, דומה קצת לישו. זה לא במקרה. עכשיו קחו לידכם את הספר "האיש שידע להעיר את המתים" (מספרדית: פרידה פרס-דניאלי, הוצאת כתר תשע"ג 2012) שכתב הסופר הצ'יליאני ארנן ריביירה לטלייר.
מ
לחת צ'ילי היא סודיום ניטרט. מחצב לבן הנפוץ במדבריות צ'ילי ופרו. משמש כחומר דשן חקלאי, וכחומר להפקת חומרי נפץ. בעבר נחשבה למחצב רווחי מאד, עד כדי מלחמה על שטחי האדמה מהם נחצבה. כריית המלחת היתה עבודה לא קלה בסביבה גיאוגרפית מאד לא נוחה, ורחוקה מאד מאזורים מיושבים. הכורים שעבדו במכרות המלחת חיו ב"אופיסינה" – מרכז תעשייתי, שכלל את המחצבות ושאר הפעילות התעשייתית, יחד עם מגורי העובדים והמנהלים, וכל מה שדרוש להם. חנויות, בתי ספר, קולנוע, ושאר מוסדות. בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת הסתובב בין המרכזים הללו הלך מוזר, שהטיף לאמונה הנוצרית וראה בעצמו את ממשיכו של ישו. על פי סיפורו כתב את הספר "האיש שידע להעיר את המתים". לטלייר, סופר נחשב במדינתו פותח לנו צוהר אל עולם המרוחק מאיתנו בזמן ובמקום. לטלייר גדל ועבד מספר שנים באופיסינה כמו זו המופיעה בסיפור. בעברית יצא לאור גם ספרו המצוין "מספרת הסרטים" שאף הוא מתרחש בסביבה החברתית הזו.
גיבור הספר הוא דומינגו סארטה וגה מעמק אלקי, הידוע בשם ישו מאליקו. דומינגו יוצא למסע כשהוא לבוש בגלימה מהוהה ורמילו על כתפו, ובלכ מקום נושא דרשות עם עצות משונות ומנסה לרפא את החולים ולהחיות מתים. במסעותיו הוא נתקל בהרבה מאד הערצה ואמונה אך גם פקפוק ולגלוג. באותו מ קום, לפעמים, כפריות אדוקות מנשקות את ידיו בהערצה, וכורים חסרי נימוס משטים בו. דומינגו יוצא למסע אל אחת האופיסינות הנידחות כדי לפגוש שם את מגלנה מרקדו, הזונה האדוקה באמונתה. (מגלנה הוא שם הרומז למרים המגדלית , בלועזית – מריה מגדלנה מתלמידותיו של ישו, ועל פי חלק מהמסורות הנוצריות הקדומות – זונה). בדרכו הוא פוגש בתמהוני שדעתו השתבשה עליו והוא מטאטא את המדבר, ובעוד דמויות שונות ומשונות. ברקע הסיפור מאבקם של הכורים לשיפור, ולו מועט, של זכויותיהם כעובדים. חלק ניכר מהכורים הגיעו לעבודתם בדרכי רמייה שונות ומשונות, והם מנוצלים על ידי מעסיקיהם. עלילת הספר מורכבת, והיא נעה קדימה ואחורה בזמן, ברוב 
המקרים מסופרת בגוף שלישי מפי "מספר יודע כל" ולפתע עוברת לגוף ראשון יחיד. אין בכך כדי לפגוע בקסמו של הסיפור הנראה כמו סיפור ליד המדורה, או בחום הדרך במדבר. לא אהבתי, בלשון המעטה, את הדרך בה הוא מתמודד עם דמות הזונה, המתחברת לסיפורים ומיתוסים על זנות כפעילות מיטיבה, לא רק לגברים אלא גם לאשה העוסקת בתחום כקריירה וכאמירה חברתית ודתית.
"האיש שידע להעיר את המתים" נקרא במקור El arte de la resurrección שפירושו בתרגום חפשי "אמנות התחיה". רעיון ה"תחיה" (Resurrection באנגלית) הוא יסוד חשוב בדת הנוצרית. על פי אמונתם ישו שעלה על הצלב קם לתחייה שלשה ימים לאחר מותו, ועוד עתיד לשוב ל"תחייה השניה" באחרית הימים. כך ששם הספר, נראה לי, מרמז גם ליכולת מיסטית להחייאת מתים אך גם לקשר העמוק של העלילה לתיאולוגיה הנוצרית, קשר שאינו בולט כל כך בכותרת הספר העברי. כך או כך, למרות שהספר רווי בנצרות (ואני מניח שיש לא מעט אלמנטים שלא זיהיתי עקב חוסר ידיעותי המספיק בתחום זה) "האיש שידע להעיר את המתים" אינו ספר העוסק בנצרות, או מיועד לנוצרים בלבד. הדילמות שהוא מציג רלבנטיות לדתיים ושאינם. "האיש שידע להעיר את המתים" מעיר את השאלה על הפער שבין דבקות דתית לשיגעון, ואיפה הוא עובר. היום כולם מדברים על "להחזיר את השפיות" ועל "מחיר שפוי" וכולם שפויים כל כך. או לפחות מתיימרים לכך. האם חברה שמאמינה ברציונליזם יחד עם פסיכולוגיה גוברת, בכלל נותנת מקום לדבקות דתית?
ישו מאליקו אינו קדוש "רגיל" כך למשל הוא לא נמנע מהרפתקאות מזדמנות עם מעריצותיו, ונוהג לחטט באפו ארוכות להשגת שלוות הנפש הדרושה לו. "האיש שידע להעיר את המתים" עוסק במנהיגות דתית, באמת ובשקר שמאחורי מנהיג שהיה "פשוט עם" ולא תמיד עולה בקנה אחד עם הציפיות שיש לנו מקדוש דתי. הסיפור מביא אותי להרהר מה באמת מה הופך אדם למנהיג רוחני – דתי. האם ביוגרפיה מפוקפקת יכולה להכשיל אדם מלהפוך לדמות נעלה? במיוחד אם לא מדובר בהיסטוריה קלוקלת אלא בהווה לא מכובד יתר על המידה. יש המפקפקים במוסד ה'מנהיג הרוחני' מעיקרו. ואני לא מתכוון לחסידי "מפלצת הספגטי המעופפת" המשוכנעים שהשמיים ריקים ויש להלעיג על המאמינים, אלא לאלה הנותנים מקום למנהיגות דתית ורוחנית. בעיניהם כל אותם מנהיגים רוחניים הצומחים באופן עממי, גורואים, מקובלים עם שמות של ציוד רפואי, אדמו"רים של חסידים ושאר אנשי שם אינם אלא "רבי ג'ו כפרה", כלומר, חבורה של שרלטנים המשטים בצאן מרעיתם וכל כוונתם לכבודם וגאוותם. כנגדם יש שיוקירו ויעריכו כל מנהיגות רוחנית באשר היא, בלי לתהות יותר מדי על תכניה של הרוחניות שהוא מציע. וישנם גם כאלה המאמינים במנהיג רוחני בכל לבם, אבל מוכנים לזלזל בכל מנהיג רוחני השונה מזה שלהם. אבל תכונה זו שייכת להרבה עניינים, לא רק לסוגיות המנהיגות הדתית.
כך או כך, למרות החסרון המשמעותי שציינתי, הספר משובח ושווה קריאה, במיוחד בחורף כשקר מסביב.