השבוע הייתי באוניברסיטה. חופשת סמסטר אבל היה לי איזה עניין לסדר. בתחילת השנה העבירו את חנות הספרים ל"פורום" שהוא המעבר ההכרחי ממקום למקום, אז נכנסתי. הסתובבתי פה ושם וראיתי שמוכרים בחצי מחיר את הספר של בודריאר "סימולקרות וסימולציה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד (תרגום מצרפתית, הערות ואחרית דבר: אריאלה אזולאי) שאהבתי. בקופה שאלה אותי המוכרת מה זו הסימולקרה הזו, ואם אני יכול לתת לה דוגמה כי היא מתווכחת על זה כל הזמן עם החברים שלה בפייסבוק. אז בבקשה, הנה דיון קצרצר בבודריאר דרך ספרו שאותו קניתי אצלה בהנחה.
על פי תורת האידיאות של אפלטון הישים הקיימים בעולם הם העתק של "אידיאות"."סימולקרום" משמעותו העתק של העתק. על פי אפלטון האידיאה כוללת בתוכה את המהות. עצם כלשהו אינו אלא העתק ולכן הוא נחות מהאידיאה. ציור של העצם הוא סימולקרום ובשל היותו העתק של העתק, הוא נחות אפילו יותר מאחר שהוא כולל הרבה פחות אמת פנימית. בודריאר לקח את המונח "סימולקרום" וטען אותו במשמעויות נוספות.
בודריאר מבקש לקחת את הסמיוטיקה צעד אחד הלאה. אם אצל דה סוסייר למדנו על מסמן ומסומן המרכיבים את הסימן, בודריאר בא ללמד אותנו על מסמן שאין לו מסומן. בודריאר לא מגדיר בצורה אנליטית ומפורשת את השלבים אלא מציג עוד ועוד דוגמאות שמבקשות להמחיש את אשר הוא אומר. ובכל זאת, הוא מנסה לעשות מעט סדר. בודריאר מדבר על שלשה סדרים של סימולקרות, שהוא מחלק אותן בראייה היסטורית (שכדרכם של הוגים פוסט מודרניים אין לה קשר הדוק והכרחי לתופעות היסטוריות שאנחנו מכירים). תואמות לשלש תקופות.
-
סימולקרה מסדר ראשון – היא העידן הפרה-מודרני, שלפיו עדיין יש קונספט של ייצוג. כלומר שסימן עדיין מחליף מציאות.
-
סימולקרה מסדר שני–העידן המודרני – המהפכה התעשייתית, וזה העידן שבו מתחיל מה שבנימין קרא לו השעתוק הטכני, מתקדם הצילום, האפשרות ליצור מימד של שכפול. בעידן המודרני מתחילה החרדה מפני אובדן המציאות וקיום בתוך עולם של ייצוגים. אבל עדיין אפשרי הקונספט של העמדת פנים, של הסתרה.
-
סדר שלישי – בעידן הפוסטמודרני – העידן שהוא מזהה בעיקר עם התקדמות תקשורת ההמונים, הפרסום, השתלטות ההון. זה העידן שבו אין לנו כל אפשרות של ייצוג, זה רק עידן של קדימות הסימולקרות. נשברת ההבחנה של ייצוג ומציאות.התרבות הפוסטמודרנית שוברת את הניגוד הבינארי בין ייצוג למציאות. ובעידן הפוסט מודרני יש לנו אך ורק ייצוגים.
בודריאר מסביר כי הדימוי נע בארבעה שלבים: בתחילה הדימוי הוא השתקפות של מציאות עמוקה , אחר כך הדימוי מסווה ממשות עמוקה ופוגע בטבעה , משם הוא עובר למצב בו הדימוי מסווה את העדרה של ממשות עמוקה ובסופו של דבר אין קשר בינו לבין ממשות מכל סוג שהוא: הוא סימולקרה טהורה שלו עצמו.
המעבר המשמעותי, המכריע, אומר בודריאר– הוא מהשלב השני אל השלישי. מעבר שבו הדימוי כבר אינו מתייחס לאיזושהי "אמת" קונקרטית קיימת, אלא להעדרה. עד לשלב הסופי בו אין לו כל קשר למציאות, שאותו הוא מכנה "היפר ריאליזם". במצב הזה, אומר בודריארה כול כפופים להגיון של הסימולציה. ההיגיון כבר אינו "טבעי" אלא כפוף לזה של "הקוד". בודריאר לא מסביר די הצורך מהו הקוד הזה. השיטה המכוננת, שמכוחה פועל הכול. בודריאר מרחיב את תחולתה של השיטה לכל מציאות החיים. או מוטב לומר מה שהיה פעם "מציאות". העיקרון המכונן פועל על הפוליטיקה, התרבות והחברה והוא הולך ומואץ עם התקדמותה של הטכנולוגיה.
אחד הדברים שמפריעים לי בתיאוריות הפוסט למיניהן, וכתבתי זאת לא פעם ממש פה, הוא שאינן בנות הכלה עצמית. רוצה לומר, הן אינן מצליחות להסביר את הקיום של עצמן. התיאוריה של בודריאר, אפשר לומר, לא נופלת בפח הזה, מאחר שהיא בעצמה מסמן שאין לו מסומן. בפראפראזה על דבריו אפשר לומר כי "סימולקרות וסימולציה" מעולם לא התרחש. על אף שפע הדוגמאות, התיאוריה מציגה מצב שאינו קיים במציאות ולא יכול לוגית להיות קיים במציאות כלשהי. לכל הי ותר, כפי שאומר אושי קראוס בספרו "בודריאר וסימולקרת הכסף: על כסף, שוקי הון ומשברים פיננסיים" אפשר להציג את המודל הבודריארי כנקודת קיצון שהמציאות שואפת אליה אסימפטוטית ולעולם לא תוכל להגיע אליו. למרות זאת, ואולי בגלל זה, תיאוריה זו חביבה עלי. בודריאר נותן לנו פרספקטיבה מעניינת לבחון את המציאות התרבותית והחברתית בה אנחנו חיים. ובנוסף, כך נראה לי, בודריאר מבצע מהלך כפול ומאתגר. הוא מבכה את מותה של האותנטיות של הסובייקט, בעודו טוען שהיא לא היתה מעולם.
(לקריאה נוספת – יסודית הרבה יותר – מושג הסימולקרה של ז'אן בודריאר כמושג ללא מושא ממשי )
לא חבר
לא היה אחד מכל מי שפגשתי באותם ימים – רופאים, אחיות, חובשים ופצועים אחרים – שלא אמר לי בביטחון שאדם שנפצע בצווארו הוא יצור בר מזל מאין כמוהו. אבל אני לא יכולתי להימנע מהמחשבה שהייתי בר מזל עוד יותר לולא נפגעתי כלל. (עמ' 162)
כשפתחתי את הבלוג הזה, הפוסט הראשון שפרסמתי נקרא "בין השאר בגללו" והוא עסק באוסף מאמרים של ג'ורג' אורוול שיצא לאור בספר "מתחת לאף שלך"(מאנגלית: יועד וינטר-שגב, מבוא ועריכה מדעית גיורא גודמן, הוצאת דביר 2005 תשס"ו). סיפרתי שם כי בילדותי קראתי את 1984. בשנת 1984 לעומת זאת קראתי לראשונה אחדות מהמסות העיוניות שלו (שיצאו תחת הכותרת "מדוע אני כותב"), ומאז קראתי עוד משלו. גם היום כמעט שלושים שנה אחרי שקראתי את 1984 לראשונה, אני עדיין מושפע מג'ורג' אורוול. יש כאלה שקוראים לעצמם "החברים של גו'רג'" ואפילו שמים תמונה שלו, ובו בזמן "לא מגנים" רצח של אנשים. ולכן, לכתוב כאן שאני מושפע מג'ורג' אורוול עלול לשים אותי בחברה משונה, שלא לומר מגונה. אבל מילא אורוול בוודאי לא אשם בזאת.
.jpg)
כך או כך, חלפו מאז הטור ההוא שש שנים כמעט, ועכשיו יצא לאור בעברית הספר "מחווה לקטלוניה" (מאנגלית: יוסי מילוא, אחרית דבר מאת אלי שאלתיאל, ספרית אופקים הוצאת עם עובד תשע"ג 2012). בספר ג'ורג' אורוול מספר על חייו בספרד, אליה הגיע בעקבות מלחמת האזרחים בין הפשיסטים בראשות הגנרל פרנקו, לבין כל השאר. "מחווה לקטלוניה" הוא ספר צנוע בהקפו ובו אורוול מבקש לתאר את שראו עיניו. אורוול, כתמיד, כותב מצוין, שנון ונוקב. כמו בציטוט למעלה ולכל אורך הספר. "מחווה לקטלוניה" שופך אור על תקופה משמעותית בהיסטוריה של אירופה, תולדות הפשיזם והאירועים שקדמו למלחמת העולם השנייה. ב"מחווה לקטלוניה" אורוול מעיד, מנקודת המבט המצומצמת מתוכה פעל, ומנסה להתמודד בחוסר הצלחה עם מערכת התעמולה המסיבית שפעלה, משני הצדדים. כאן, בין השאר, נזרעו השורשים שלימים הביאו את הספר "1984" בו כל אמת אינה אלא אמת לשעתה. אורוול, וזאת חשוב לי לומר, אינו דוגל ברלטיביזם מוסרי ובתפיסת אמת פוסטמודרנית. לשיטתו יש צדק ויש אמת, ויש מסמן מאחורי המסומן רק שקשה מאד בתוך כל הרעש והשקר למצוא אותם. עוד יש לזכור כי ביקורתו של אורוול על הפוליטיקה ועל השימוש היצירתי שלה בעובדות לא כוונה דווקא נגד הימין, למרות שהוא היה נטוע עמוק בשמאל. אורוול כתב נגד טוטליטריות רעיונית באשר היא שם. ובתקופה מסוימת כתב בעיקר נגד הקומוניזם, מה שהפך אותו לזמן מה לחביב הימין. לאורוול היה את האומץ, שבמקומותינו יחשב אולי לטיפשות, להיות נגד הדעה המקובלת. הוא מחה נגד הקולוניאליזם, כאשר הוא נתפס כדרך הטובה ביותר לקדמה. הוא התנגד לטוטליטריות מכל סוג. הוא בז לקומוניזם כאשר זה נחשב לשיא של שחרור האדם מכבליו, אך בד בבד יצא כנגד העריצות הקפיטליסטית. אורוול נשאר בשמאל אך במידה רבה עמד באמצע. אך אין זה אמצע פשרני, בחינת "חצי קפה חצי תה". הביקורת של אורוול שמה אותו במקום שקשה מכולם לעמוד בו. אורוול עשה ניסיון אמיץ לחתור אל האמת שנמצאת אולי אצל יריבך, ולמחות על העוול גם כאשר הוא נמצא במחנה שלך עצמך.