בוא נודה על האמת, אני לא נעשה צעיר יותר מיום ליום. הבחנתי בכך לפני זמן מה, והאמת היא שאין לי בעיה עם זה, וכל מה שאני מבקש הוא להמשיך ככה עוד הרבה ימים ושנים אם אפשר. עם זאת, מה שקורה ורבים לא נותנים על כך את הדעת הוא שגם הילדים שלך גדלים, יום אחד בכל יום. אולי אפילו יותר מהר.
ופתאום הם נהיים לאנשים ונשים. הולכים להכא ולהתם, עוסקים בענייניהם החשובים, ומתי שהוא, תאמינו או לא, גם להם יש ילדים. כן, כך דרכו של עולם וגלגל סובב והולך ו"הארץ" לעולם עומד (בחסות "ספר חברה תרבות" הבלוג הדואג לדמוקרטיה בישראל). ולמה אני מספר לכם על זה? השבוע פגשתי את הלל. כן, זה הפעוט הידוע בשם "סרי לוי הדור הבא". אני ליטפתי לו את הראש ואמרתי לו שהוא חמוד, והוא מצדו ישב בכיסאו וחייך וזרק חפצים על הרצפה כדי לשמוע את הצליל. של הגב שלי עושה קנאק כשאני מתכופף להרים.
כשהוא הרגיש שמיצה את העניין וביקש לעבור למשוך בזנב של החתול, אני שכבתי על הרצפה להתאושש, חשבתי שאני אוכל לכתוב על זה פוסט משעשע ואתם תהיו נורא מרוצים ותחשבו, כן גם אצלנו זה בדיוק ככה, ותעבירו את הפוסט ביניכם, ואולי תתרמו לבלוג ביציאה. ואז הכתה בי הברק, שניה לפני שהוא יוצא לגמלאות. אין ז'אנר כזה. כולם כותבים על הילדים שלהם. הקטנים. כי לכולם יש ילדים בבית ספר או בגן, והם שרים את נר ג' במצגת ארוכה. ככה זה גם בnrg . מקסימום יואבי יש לו בר מצווה. וזהו. פה ושם יואבי מתגייס. ואחרי שהמחברים גומרים לכתוב את הטור השנון והמרתק, הם נוסעים להורים. ההורים שלהם. וגם על זה אפשר לכתוב טור, על ההורים שלו וההורים שלה ועל הדוד הזקן עם הבדיחות מפעם. ואין בעולם ילדים גדולים שהתחתנו ואין נכדים. כלומר יש, אבל הם של ההורים שלך. שלנו. של כולם.
פינגבק:אירוח בסגנון « ספר חברה תרבות