מי נשאר מהצד השני של "חומת התשלום"? האם איסור פרסום הוא משהו שחייבים להילחם בו תמיד ובכל מחיר? מה קורה למי שהולכת ליוגה ומעדיפה את אליליה הפרטיים, ומי הוא זה שפרסם ספר שמגדיר מחדש את אמנות הבלש. כל זה בטור השבועי.
חומת התשלום
מערכת "הארץ" החליטה לגבות תשלום מגולשים שירצו לקרוא כתבות באתר האינטרנט שלה. המהלך הזה מכונה "חומת תשלום". בעיתונות המודפסת ובאתרי אינטרנט רבים מתחולל דיון על האפקטיביות של המהלך הזה, וגם על השאלה האם הוא ראוי. שאלת "חומת התשלום" במקרה של הארץ היא מורכבת., ולא בה אני מבקש לדון אלא במונח. לדעתי הביטוי "חומת התשלום" מאד יפה והרבה יותר הגון מ"הצרכן יבחר איפה לשים את כספו" כי הוא מאייר לנו את החומה הגבוהה שמצידה השני נמצאים הדברים שלהם זכאים רק אלה שיכולים לרכוש אותם. "חומת תשלום" הוא ביטוי שמפרק את האשליה שכביכול בכל דבר יש בחירה חופשית של אנשים האם להוציא את כספם על דבר זה או אחר, והם יושבים בנחת שוקלים ומחליטים. כאשר אין כסף, העדרו יוצר חומה בלתי עבירה, ואין ממה לבחור. אנחנו צריכים לחשוב תמיד מי נשאר מהעבר השני של החומה הזו. בואו נדבר על "חומת התשלום" בכניסה לכביש 6, ששולחת אנשים לנסוע בדרך הארוכה יותר, ועל זאת שעומדת לפני מי שרוצה לקבל שירות רפואי בזמן בבתי חולים מסוימים, ועל ההיא שמונעת חינוך ראוי. במקרים רבים, בוודאי כאשר מדובר בטובין או בשירותים קריטיים הכפפתם לחוקי השוק משאירה אנשים מעבר לחומה.
(נערך מעט בעקבות הערות)
איסור פרסום
צווי איסור הפרסום המשפטיים, יחד עם חקיקה האוסרת פרסום של נושאים מעשים ואירועים, נוצרו כדי להשיג מטרות חיוביות בעיני המחוקק והשופט, או למצער למנוע תוצאות שליליות. אפשר להתווכח על המטרות הללו, ולבדוק האם תחת חוק שנחקק למטרה ראויה לא נעשה שימוש בלתי ראוי. אבל צריך גם לדעת לשים את הגבולות. אז נכון, אם ממש רוצים אפשר לעשות חיפוש כזה או אחר ולמצוא מי השופט החשוד בהכאת ילדיו. אפשר גם ללחוץ פה ולעשות שם ולגלות מה שמה של הנאנסת, ואפילו את כתב האישום עם כל הפרטים.
זה לא הופך את זה לראוי. איסורי הפרסום הללו נועדו להגן על הקרבנות לעבירה. וכל מיני אידיאולוגיות על "מידע נועד להיות חפשי" ו"היום ברשת אי אפשר" לא מטהרות את השרץ.
יוגה ויוגורט – מהנעשה בארץ
פעם, לפני שנים, הלכתי לשיעור יוגה. חבר שלי המצוי בתחום המליץ לי על סוג היוגה הזה לעומת האחרים, ותסלחו שאינני זוכר מה זה 
היה. יוגה היא תיאוריה המשלבת פרקטיקות (לא) מעשיות עם אידיאולוגיה דתית. אין לי שום דבר עקרוני נגד אידאולוגיות ורעיונות דתיים, יש פשוט כאלה שלא נראות לי באופן אישי. כמו להתפלל לשמש. יאיר, הבן שלי טען אז ש:
קורס יוגה הוא מעין שיעור שבועי בו איש עשוי מגומי מראה לך איך להתקפל לכל מיני תנוחות שבחיים לא חשבת שתרצה להתקפל אליהן, שתצטרך להתקפל אליהן או שתוכל להתקפל אליהן. מהר מאד תגיע למסקנה שלעולם לא תרצה להתקפל לאותן תנוחות בהן הראש צריך לגעת בעקב תוך כדי שאתה אוחז עם האגודל במרפק ואת המצח עם האוזן, וגם אם תצטרך לגרום לשתי האוזניים לגעת אחת בשנייה, לעולם לא תצליח לעשות דבר כזה.
המטרה בקורס יוגה היא להנחיל לך מסר פשוט: "לא את הכול אפשר להשיג בחיים". שיש אנשים שלא משנה מה תעשה, הם יצליחו יותר ממך, וגם יגרמו לך להרגיש לא נוח עם זה למרות שמעולם לא באמת רצית לגעת עם המצח במותניים.
לא אהבתי את המקום, אולי אני ציני מדי ואולי סתם לא גמיש. לא אהבתי את ברכת השמש, ולא את התנוחה בה מכוונים אצבעות לשמים. אבל לא באתי בטענות, פשוט לא באתי יותר בכלל.
רוני אברמסון שכותבת במדור הדעות של "הארץ" גם הלכה לשיעור יוגה, וגם היא לא אוהבת אידיאולוגיות דתיות מסוימות. במקרה שלה היא לא אוהבת את אלה של היהדות. והיא כתבה על זה מאמר לטור הדעות שכותרתו "ועכשיו כולם לתנוחת כפייה":
סטודיו ליוגה במרכז תל אביב פרוסים מזרנים צבעוניים ודביקים. לאולם נכנסת אשה דתייה. היא פורסת מזרן בקדמת האולם ואני נדהמת לגלות שהיא המורה. יש לה שיער עבה שנראה כמו פאה ובגדים ארוכים, רפויים הודו־סטייל, המכסים על היריון מתקדם. היא מבקשת מאתנו לשבת, לעצום עיניים ולנשום, ואז מספרת לנו בלחישה מרגיעה שהחודש הוא חודש אדר, ובחודש אדר יש אנרגיה מיוחדת. זהו חודש של היפוך, בלבול, ושאילת שאלות.
דתיה? בהיריון? (טוב, כל הדתיות בהריון כל הזמן) בכל מם שמכבד את עצמו היה מגיע "פה חשדתי". ואכן :
קודם כל, מטריד אותי שהיא קוראת לחודש בשמו העברי, אז אני פוקחת חריץ חשדני אליה
היא ממשיכה ומספרת כמה נוראה היתה החוויה לשמוע רעיונות ניו-אייג' יהודיים. והיא הלכה הביתה וכתבה למנהלי הסטודיו מייל זועם. היא גם מסבירה כמה נורא הרעיון שמישהי שהיא לא "חרדית" מדברת על דברים שעלולים, שומו שמיים, לגרום למישהו לחזור בתשובה. מנהלי הסטודיו, בשלווה האופיינית ליוגים, אמרו לה ש
זוהי "החבילה הרוחנית" שהמורה מגיעה אתה וכי הם לא רואים בכך שום דבר בעייתי.
אז אולי בכל זאת אלך לקחת אצלם איזה שעור או שניים, מה יכול להיות.
ספר לשבת
.jpg)
לאחרונה יצא לאור תרגום עברי חדש לספר "הנץ ממלטה" שכתב דשיל האמט. (מאנגלית: אסף גברון, הקדמה מאת דרור משעני, הוצאת "כתר" תשע"ג). "הנץ ממלטה" פורסם בשנת 1931. מהקדמתו המלומדת של דרור משעני למדתי ש"הנץ ממלטה", כמו גם יצירות של סופרים אחרים, שינו את הספרות הבלשית. במקום חידות הגיון, נוסח "שרלוק הולמס" וכתביה של אגתה כריסטי, היוצרות בסופו של דבר "פתרון" מלא שנמצא בזכות היכולות האינטלקטואליות של הבלש, נמצא מהומה. כאוס ותשובות לא מלאות וסופיות למה שקרה ואיך שקרה. לא הכל משתבץ במקום, ממש כמו בחיים. הספרות הזאת, מוסיף משעני ומספר, העבירה את אתר הסיפורים מבתיהם של העשירים הנוצצים אל הסחי והמאוס של העיר. בשל כך, ספרות הבלשים החדשה (אז) קירבה את הסוגה הזו אל כללי הטעם של הרומן הריאליסטי. "הנץ ממלטה" שגם זכה לעיבוד קולנועי בכיכובו של המפרי בוגארט, הוא "אבן דרך בתולדות הספרות האמריקאית" ממש כמו "השינה הגדולה" של ריימונד צ'נדלר שתורגם מחדש אף הוא לפני כמה שנים (מאנגלית: דוד חנוך, הוצאת כתר). ספרות הבלש, וסרטי הקולנוע בעקבותיה הציגו מודל של גבריות, וכמו כל יצירת תרבות משפיעה בד בבד גם כוננו אותה. הבלשים הם גברים מחוספסים, עם סיגריה בזווית הפה ויחסים מורכבים עם נשים. יודעים לתת אגרוף כשצריך, ולהגיד את המשפט הנכון, ומה שהרבה יותר חשוב, לעשות את המעשה הנכון. בסיפור הזה הגיבור, סם ספייד, מתמודד עם אישה הנכנסת לתפקיד "עלמה במצוקה" ועם המחויבות המוסרית שיש לו כלפי זכרו של שותפו שנרצח, שותף שהוא עצמו לא חיבב.
עם כל המטען ההיסטורי הספרותי והתרבותי שהספר הזה נושא, לא נס ליחו ולא נמר טעמו. הספר, למרות שלבלשים אין טלפון סלולארי והם נעלמים לכמה שעות ומעשנים בלי הפסקה, לא נראה מיושן כלל וכלל. דשיל האמט יודע לרקוח עלילה מורכבת ופתלתלה בדיוק כמו שצריך, בדיוק במידה הנכונה. בלי נאומים מיותרים, התחכמויות וקישוטים. קראתי את הספר בשבת שעברה בבת אחת, ללא הפסקה. חשבתי לעצמי, כשאני משווה לכמה ספרי מתח שקראתי לאחרונה "הי, הברנש מגדיר מחדש את ספרות המתח". ואז נזכרתי שזה בדיוק מה שהוא עשה.
בוא נדבר גם על חומת התשלום שמעבר לה נמצאים המצרכים בסופר, והספרים שיש אנשים שלא יכולים לקנות, וההשכלה הגבוהה שהם לא יכולים לרכוש. אני לא כל כך מבין את הטיעון שלך. דברים צריכים להיות בחינם אחרת יהיו אנשים שלא יוכלו לקבל אותם?
לא. הטיעון שלי הוא שיצירת שיח סביב צרכן שבוחר מה לעשות בכספו מסווה את העובדה שדברים רבים שגובים עליהם תשלום גורמים לכך שאנשים לא יכולים לרכוש אותם, ולא משנה כמה הם רוצים או זקוקים להם. צריך לנהל דיון על השאלה מה הם הדברים שצריכים להנתן בחינם, לא מתוך מחשבה שהכל צריך להיות ללא תשלום וגם לא מההנחה ששום דבר לא יהיה .
"דברים רבים שגובים עליהם תשלום גורמים לכך שאנשים לא יכולים לרכוש אותם"? stating the obvious?
בכל מקרה, אתה מסיט את הדיון לנושאים של משאבים ציבוריים, כגון כביש 6 או טיפולים רפואיים: האם צריך שכל אזרחי המדינה ישתתפו בהוצאות עליהם, או שתהיה תוספת תשלום מיוחדת למי שמשתמש בהם בפועל. אני רק לא מבין איך זה קשור למוצר הפרטי-לחלוטין של שוקן.
לשאלתך הראשונה – לפעמים צריך לחזור ולהגיד את המובן מאליו. גביית תשלום על משאבים ציבוריים במקרים רבים לא תגרום לאנשים לנהל את העדפותיהם אלא להימנע מדברים נחוצים להם.
לשניה – אתה צודק. זה בדיוק מה שביקשתי לעשות. לדון במשאבים הציבוריים מתוך אסוציאציה לשאלה על "הארץ".
מה ההבדל בין "לנהל את העדפותיהם" לבין "להימנע מדברים נחוצים להם"? כל דבר הוא "נחוץ" במידת מה ו"לא נחוץ" במידה אחרת.
זה לב הויכוח בינינו ותודה שסייעת לי להבהיר. יש הבדל בין מי שרוצה לקנות ארטיק ונמנע מכך, לעומת מי שלא יכול לקנות אוכל. או חינוך. אי אפשר לטעמי להשתמש במלה "נחוץ" באותו אופן לכל דבר.
ומי קובע מה נחוץ יותר, לחם או ארטיק? נכון, האדם עצמו, שיש לו תקציב מוגבל, והוא מחליט על מה להוציא אותו. לא המדינה הנאורה.
תשובתך קיצונית מדי לטעמי. לי נראה שיש הבדל מהותי בין מי שנמנע מתרופות לזה שלא קונה ארטיק.
גם מבחינת הבנאדם. לא נראה לי שיש מישהו שהמדינה יודעת טוב יותר מה טוב לו מאשר הוא עצמו. זה, אגב, מתקשר בסיבוב למלחמה שלך במלחמה בהשמנה.
לא הבנתי. לא את המשפט הראשון ולא את הקשר להשמנה.
ה"מאמר" בהארץ מביש. אבל מתאים לרמה שם בשנים האחרונות. בעיני המשפט הבזוי ביותר בו היה "אני נדהמת לגלות שזאת המורה".
אני מתרגלת יוגה שנים רבות. מורי היוגה שלי במשך השנים תמיד אמרו שיוגה איננה דת, ואין הגבלה לעסוק בה מצד אנשים המאמינים באמונות שונות. ואכן היו גם אנשים דתיים שתרגלו אתנו בכיתה באהבה. אני מניחה שזה קשור לשאלה איך מגדירים דת. היתה פעם אחת שמישהי אמרה שהיא לא רוצה לומר את מנטרת הפתיחה כי זאת עבודה זרה. אז איש אשה וטעמו/ה.
אני יכולה להבין זה לא לטעמה של הכותבת. כמובן שהיא יכולה היתה לעבור למורה אחרת (או לסטודיו אחר), המתאימה לה יותר, במקום לכתוב "מאמר" על "כפייה דתית". אבל אז ממה הארץ היה מתפרנס (במובן הרוחני, לא של חומת התשלום…).
אכן כן. מעניין שפרסיקו חוקר הדתות סבור שזו "כפיה דתית" ומתלונן ש"היהדות עוברת כאן מסלול בו היא הופכת לתאיזם רוחני-הרמוניסטי."
גם אני קראתי וחשבתי: מגוחך שהיא מגיעה לשיעור המבוסס על אמונה דתית עמוקה ומתאכזבת שמישהו אכן מנסה להנחיל לה אמונה דתית (אמנם אמונה אחרת, אבל מה ההבדל אם היא חילונית). ומה שהתמיה אותי במיוחד היה שהכותבת התעצבנה שהמורה קראה לחודש בשם העברי שלו.
מי אמר שארטיק זה לא חיוני? וניל, במיוחד. בשום אופן לא פיסטוק.
וברצינות – חוששתני שאני מסכימה עם הלל.
אני מתקשה להבין את ההשוואה הזו. באמת, אין שום הבדל? לכל דבר יש את אותה חשיבות?
המאמר אכן מביש (והפחד מפני אדר מביך ממש). אבל אני תוהה אם התגובות החצי מחוייכות (מהצד הדתי בעיקר) היו נשארות כאלה אם המורה הייתה מדברת על ישו ומפרשת דרשות מן הברית החדשה.
חשוב לזכור שגם השירותים שמצדה השני של חומת התשלום אינם ניתנים לכל אחד.
בשביל לצפות בכתבות באתר הארץ לפני השינוי, צריך מחשב או טלפון חכם ווצריך אינטרנט. מחשב עולה כסף. גם אינטרנט בחינם מצוי רק במקומות מאד מסוימים.
כך גם לגבי כביש 6 שהזכרת. אני לא רואה הבדל מהותי בין נסיעה בכביש 2 נניח (שצריך בשבילה רכב, ורישיון רכב, וביטוח, ודלק) לבין נסיעה בכביש 6, שבשבילה צריך נוסף לכל הנ"ל גם אגרת מעבר. עבור מי שיכול להרשות לעצמו בעלות על רכב, ההחלטה לנסוע בכביש 6 היא החלטה צרכנית.
הבדל של כמה שעות
רק הבדל של כמה שעות, זה הכל 🙂