כמו רומקובסקי, אף אנו מסונוורים מכוח ומכסף, עד שאנו שוכחים את חולשתנו המהותית: שכולנו נמצאים בגיטו, והגיטו מוקף חומה, ומחוץ לחומה עומדים אדוני המוות, ומעט הלאה ממתינה הרכבת
(פרימו לוי "מלך היהודים" מאיטלקית: מירון רפפורט)
במשך כמה שנים כתבתי טור קבוע בעתון "הצופה". פעמיים בשנה הייתי צריך לכתוב על ספר בנושא השואה. ביום השואה של כולם, בכ"ז בניסן, וביום השואה של הדתיים בעשרה בטבת. השנה, כבר אין לי טור בעיתון ליום השואה, אבל בכל זאת, המנהג נשאר.
השנה קראתי את "הילד – מסע בעקבות תצלום" שכתב דן פורת (מאנגלית: אורי שגיא, הוצאת כתר תשע"ג). התצלום והילד בהם עוסק הספר, הם מהתמונה הזו, מגטו וורשה:
במרכז התמונה ילד קטן, מרים את ידיו בפחד. ילד שהפך לסמל, ותמונה שהיתה לאיקון. רבים מאד בעולם מכירים את התמונה, ונראה שכל מי שחי בישראל, אפילו זמן קצר, ראה אותה לפחות פעם אחת. אך האם שאלתם פעם את עצמכם מיהו הילד הזה? מי הנערה שלצידו? האישה שעומדת מאחור ולידה ילדה קטנה במעיל? ולא פחות חשוב, ואולי לא, מיהו החייל במגפיים המכוון אליהם נשק.
הוא נוגע בקורות חיים של שלשה רוצחים. סמל, קצין זוטר וגנרל, שהגיעו כולם לגטו וורשה כדי לנצח את אויבי הרייך, ובתוכם את אותו ילד אחד קטן, המרים ידיים בצאתו מהבונקר. מספרו של פורת למדתי, לראשונה, שהתמונה היא חלק מ"אלבום ניצחון" שהכין יורגן שטרופ. המפקד שמונה במיוחד להוביל את השמדת גטו וורשה. בסוף הספר מסביר פורת שמטרתו היא לשפוך אור על השאלה כיצד "אנשים רגילים" הופכים למה שהפכו. אני לא חושב שהספר מצליח לתרום, ולו במעט לשאלה הזו. אבל כל כתיבת ספר על השואה היא פעילות מוצדקת, גם אם לא תמיד מצליחה לשאת את הכוונות והמטרות שלה.
כשהייתי ילד לא למדנו על השואה. כמעט שום דבר. ידענו באופן כללי שהיה נורא ובלתי נתפס והנאצים הרשעים הרגו ששה מיליון יהודים. היו משאירים אותנו בכתה ובטלוויזיה הלימודית היו מראים שוב ושוב סרטי זוועה שלא הניחו לי לישון כמה ימים. עד היום אני זוכר את הטרקטור האוסף בכפו גופות צמוקות, וחיילים אמריקאים לוקחים איש בלי ראש. אעז ואומר שספרות שואה "מוצלחת" אם אפשר להשתמש בביטוי בהקשר זה, מיטיבה לגעת בקוראיה יותר כאשר המחבר נמנע מתיאורי זוועה הקשים לקורא בן ימינו, ועלולים להרחיק אותו מקריאה בפרט ועיסוק בנושא בכלל. דן פורת פוסע על הגבול הדק, ולעתים עובר אותו בתיאורי המוות והרצח. הספר אינו מתאים כלל לילדים ולנערים צעירים. פורת משתדל להמעיט בסופרלטיבים, שממילא אינם יכולים להכיל מאומה. ודבק בעובדות כהיסטוריון בקי ורגיל. פה ושם הוא מרשה לעצמו מעט חירות ספרותית, בתארו מחשבות וכוונות.
דן פורת מבקש לשפוך אור על מעשה בילד אחד, שלכאורה כולם מכירים. מי היו איתו בגטו, מה עלה בגורלם, ומי היו הרוצחים ומהיכן הם הגיעו ומה חשבו ומה היה להם. פורת לא מצליח לגלות בוודאות מי הוא הילד הזה. האם זה חשוב? לא, הוא אומר. די לנו שנדע שהיה ילד כזה, והיו רבים כמוהו. ואינם עוד.