חיים ארוכים ופרוספר בפסטיבל הקולנוע

זה התחיל ככה. קיבלתי מייל

שלום,
מה שלומך?
לקראת פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בסינמטק ירושלים, הוחלט להזמין השנה בלוגרים מובילים לאירוע הפתיחה.
נשמח מאוד להתכבד גם בנוכחותך באירוע.

התרשמתי. אני תמיד אוהב שקוראים לי "בלוגר מוביל"  וגם אהבתי את הניסוח. זה לא שהיה כתוב משהו כללי כזה כמו "תבוא – מה יכול להיות" או איזה ניסוח דו משמעי דוגמת "אתה יודע מה, בסדר, בטח יהיה מקום פנוי". בהזמנה היה כתוב במפורש שהם ישמחו מאד, לא סתם ישמחו, ולא רק שאגיע ואשב שם אלא שהם יוכלו להתכבד בנוכחותי.

התלבטתי קצת. גם על הזמנה לחתונה של טל ושרון אי שם ביער כתוב שישמחו להתכבד, ולכן המשכתי לקרוא בתוכנית:

הקרנת בכורה בנוכחות כוכבי הסרט "לצוד פילים" סרטו החדש של רשף לוי בכיכובם של: ששון גבאי, מוני מושונוב, יעל אבקסיס, משה איבגי, צביקה הדר, הילד גיל בלנק ופטריק סטיוארט.

אנשים טובים, בהחלט. ששון גבאי ומוני מושונוב הם אחלה. גם צביקה הדר סבבה. ליעל אבקסיס פינה חמה בלבי עוד מחורף שנת 95, וגם איבגי עושה תפקיד לא רע בפרסומות בזמן האחרון. אבל מה ששכנע אותי היה שמו של פטריק סטיוארט. (סליחה גיל בלנק, באמת). מה זה שכנע? הרגשתי את השמים נפתחים, ווושש. ומתוכם יוצא פטריק סטיוארט במדים הדוקים. 

מי זה פטריק סטיוארט, אתם שואלים. שניה לפני שאתם פותחים פה לשונית חדשה ומחפשים בגוגל, אספר  לטובת מי שהיה ביקום חליפי בעשורים האחרונים, או בעצם לטובת מי שלא היה בשום יקום באותו זמן, כי פטריק סטיוארט הוא ז'אן לוק פיקארד, קפטן האנטרפרייז השני.

בקיצור, התלהבתי ממש, אמרתי לעצמי – אז מה אם אני לא מבאי הסינמטק בדרך כלל. זה הזמן לחקור באומץ עולמות חדשים. הברקתי את המשקפיים העגולים שלי, והתחלתי לתכנן את השיחה המתוחכמת שאנהל עם פטריק ידידי הוותיק לצלילי השקת הכוסיות. אפילו חשבתי לפנות לידידתי ח' המומחית לקולנוע שתסייע לי בציטוטים נבחרים להעמקת השיחה. אפילו הפגנתי רב תרבותיות מול המשפט האחרון בו נאמר "כדי לשריין את ההזמנה יש לשלוח מייל חוזר עם אישור הגעה ועם שם בן הזוג." ואישרתי השתתפותנו מיד. כל כך מיד, שהחמצתי משהו חשוב, ממש חשוב.
[youtube https://www.youtube.com/watch?v=XsxgcLf0TSY?hl=iw_IL&version=3&w=420&h=315]

יום לפני האירוע קצת חששתי, כי לא קיבלתי תשובה על הסכמתי לכבד אותם בנוכחותי. כתבתי מייל, ובתשובה האדיבה אמרו שכמובן. אמרנו שנשמח, לא? ועוד סיפרו שהכרטיסים יחכו לי בסינמטק. שזה יפה מצידם. ואז קראתי שוב את ההזמנה וגיליתי שבאירוע ישתתפו 6000 איש. שזה יוצא 5997 אנשים חוץ ממני, מבת הזוג שלי ומז'אן לוק. מה שמאיר באור קצת אחר את ההתכבדות בנוכחותי, ועלול באיזה שהוא אופן לפגוע ביכולת של הקפטן להתרכז כראוי בשיחה איתי.

בכל זאת נסעתי. בת זוגי לא יכלה להגיע. ולכן הזמנתי את הבת שלי. היא לומדת בבצלאל ומבינה בקולנוע ובטח תוכל לתרום תובנות מעמיקות על ז'אן לוק גודאר, בטח פיקארד מכיר אותו. לא הייתה חניה, כמובן. כל האלפים הגיעו עם מכוניותיהם הנוצצות. אז חניתי במקום קצת משונה. ליד איזה בית. אני חושב שמישהו גר בבית שחניתי לידו ואולי תכנן לחנות שם בעצמו. אנשים יש להם הרגלים, אתם יודעים. אז השארתי לו פתק שאני באמצע משימתי המתמשכת להגיע באומץ למקומות שאף אחד אחר לא הגיע אליהם מעולם, וקיוויתי שהוא יבין.

גם הכרטיסים לא כל כך חיכו לי. כלומר, היו שם עוד שלש מאות או שלשת אלפים איש שחיכו לכרטיסים. חשבתי שממש מזל שזו לא הפגנה כי אז הם היום שלושים אלף או שלש מאות אלף, תלוי על מה ההפגנה. לשמחתי גיליתי שיש תור נפרד לאנשים כמותי. כאלה שהזמינו אותם ולא באו בעצמם. לא חלפה חצי שעה וקצת דחיפות ותלונות ומיד קיבלנו את הכרטיסים והלכנו משם לבריכה של הסולטן. בכניסה קנינו משקאות במחיר מופקע כמקובל וחיפשנו מקום לשבת. לא היה שום שלט "שמור לגלעד סרי לוי" או  "מקומות לבלוגרים מובילים ובני זוגם" או משהו כזה, ונאלצתי ללכת ולשבת עם כל העם. כאלה שקנו כרטיסים בעצמם, ה' ישמור ויציל. הכסאות שמצאנו היו קצת רחוקים מהמקום של השחקנים, ככה שיהיה טיפה קשה להגיע לז'אן לוק בלי לעבור בעל-חלל או משהו.

אחרי עוד חצי שעה התחילו הברכות. טוב, בברכת הסולטן זה ממש מתבקש. כל מיני אנשים דיברו על כל מיני דברים וקרנות שנתנו מלא כסף. שרת התרבות אמרה משהו, וליה ון-ליר גם בירכה בקצרה. ואז עלה ששון גבאי לדבר. איש יקר. הוא קיבל אות הוקרה מטעם הפסטיבל. (לא יודע איזה אות, לא אמרו). לפני כן היה סרטון בו קרובי משפחתו בירכו אותו, ושחקנים אמרו שגדלו עליו (ביטוי משונה, אגב). והיו המון קטעים מסרטים חשובים שהוא עשה. חשבתי לעצמי שזה ממש כיף להיות שחקן. כלומר כשאתה מקבל פרסים, אפשר לעשות עליך בקלות סרט. הכל מוכן רק צריך לערוך וזה נראה ממש יפה. הנה אתה בחור צעיר עם סיגריה, או מנצח תזמורת, או שר כושל. במחשבה שניה זה גם מאד שימושי אם אתה מת. עלי בכל אופן יהיה קשה הרבה יותר לעשות סרט לכבוד האות (או הדבר השני). הדברים שעשיתי בחיים לא מצטלמים כל כך  יפה.

ששון גבאי דיבר ודיבר, והדליף שגם מוני מושונוב יקבל אות. (לא אמרו איזה, אולי אותה אחת אולי אות אחרת). ודיבר קצת, והזכיר את כל מי שעבד בקולנוע הישראלי מאז ססיל דה מיל ועד שטיסל. מסתבר ששחקנים נורא אוהבים לדבר על עצמם ולקרוא לדבר הזה שהם עושים – "עבודה". אחרי שעתיים בערך, עלה גם מוני מושונוב ואמר שתיים שלוש מלים. מושונוב ציין בנאומו כי שנים רבות נדרשו לו עד שלמד כיצד משחקים טוב בסרטים, אז שמחתי שהגעתי רק עכשיו לסרט שלו. הוא גמר והצטלם עם האות ואז הודו לעוד שלש מאות איש והזמינו את הבמאי, רשף לוי להציג את הסרט. רשף לוי היה מצחיק מאד, ענין חשוב כשאתה מביים קומדיות. לרשף יש שבעה ילדים. שזה באמת יפה מצידו, ובמגזר שלו זה נחשב נושא משעשע במיוחד לדבר עליו. לפחות שבע פעמים הוא התבדח על זה. ואז הוא הודה להורים שלו, ולעוד ארבע מאות איש ושבעה ילדים. וכבר התכוננו לסרט, ופתאום הוא אמר –  שומו שמיים, שפטריק סטיוארט לא יכול להגיע, ושנשלח לו ברכה.

אז זה מה שנהיה מהשיחה שלי עם פטריק:
[youtube=://www.youtube.com/watch?v=LAEGNEf0zZs&w=560&h=315]

אה. והיה גם סרט. "לצוד פילים" קוראים לו.

היו שם שלשה זקנים, מלבד הילד, ששודדים בנק. הזקנים הם ששון גבאי ומוני מושונוב בתפקיד אנשי לח"י שבצעירותם נהגו לשדוד בנקים לתפארת מדינת ישראל המתחדשת. גיל בלנק הוא ילד גאון וחנון. (אני תוהה מה עושים החנונים שהם לא גאונים), צביקה הדר הוא אבא שלו, שמת ממש בהתחלת הסרט, ויעל אבקסיס, השנים חולפות, משחקת בתפקיד אמא שלו. פטריק סטיוארט הוא קרוב משפחה, לורד אנגלי שהוא שחקן שקספירי כושל, שבהפקה האחרונה שלו הוא משחק את אביו של המלט בתלבושת של דארת' ווידר. אחרי מותו של האבא, האמא נקלעת לחוסר כל. הבנק מתנער מאחריותו, והמשפחה, בשל סיבות המתבררות במהלך הסרט, לא רוצה כל כך לעזור. בבדידותה היא יוצרת קשר אישי עם איבגי, מנהל הבנק. הסרט, שהוא גם מצחיק וגם עצוב, מתרחש כולו בירושלים, מאה מטר בערך בקו אוירי מהמקום בו ישבנו כולנו. אני, הבת שלי ועוד 5996 איש. האמת שדווקא היה ממש נחמד לראות סרט על מסך ממש רחב, עם הרבה מאד אנשים, כמו בימים ההם בקולנוע רקס, שכבר לא קיים.

[youtube=://www.youtube.com/watch?v=Sqdjtp96Bqo&w=640&h=360]