צל עולם

בשנת 2000 בערך, קצת אחרי שניצלנו בעור שינינו מבאג אלפיים, למדתי אצל ד"ר דני ממן קורס שנקרא "הכלכלה הגדולה". זו הייתה הפעם הראשונה בה עסקתי בקפיטליזם ובגלובליזציה באופן אנליטי ומסודר. מאז, ועד היום, הקדשתי הרבה מאד מחשבה ולימוד לשאלת המשטר הכלכלי-חברתי המכונה קפיטליזם, כיצד הוא פועל ומה המשמעויות התרבותיות של חיים בתוך משטר כזה. שגם אני, כמובן חי ופועל בתוכו. אצל דני ממן הבנתי לראשונה שמה שמספרים לנו לא כל כך נכון, והדברים אינם פשוטים. לקפיטליזם מגוון סוגים וטעמים, ומה שאנחנו מכירים עכשיו בתור "הקפיטליזם" בה' הידיעה אינו אלא אחד מהם. בקרב מתנגדיו הוא מכונה "הקפיטליזם הניאו-ליברלי", אוהדיו מציגים אותו כדרך הנכונה היחידה לנהל את העניינים.

אחרי קריסתו בפועל של המשטר הקומוניסטי והמודל של הכלכלה הריכוזית שהוא הציע, נדמה היה לרגע שהקפיטליזם ניצח, והוא הדרך היחידה לשגשוג אינסופי. עוצמתם של סדרת המשברים האחרונים, בועת הדוטקום, משבר המשכנתאות והמשבר הפיננסי שבא אחריו וטרם הסתיים, גרמה לרבים בתוך המחנה הקפיטליסטי  ומחוצה לו להרהר בשאלת טיבו של הקפיטליזם ולאן נלך מעתה. יש לא מעט אנשים שמציעים להמשיך באותה דרך ובאותו כיוון, רק הרבה יותר חזק. לדעתם הכשלונות הם בגלל יישום של משטר "לא מספיק קפיטליסטי" בגלל נטייתם של פוליטיקאים "להכנע לפופוליזם". מבקרים אחרים טוענים שהבעיה היחידה היא חסרונותיהם של אנשים. יחידים, חסרי מצפון ותאבי בצע העדיפו לרדוף, להשיג ולחלק ביניהם את השלל.  יש כאלה שיאמרו שהבעיה היא ב"שיטה", הממעיטים שביניהם ירצו לפרק כמה פירמידות, לחזק אי אילו רגולציות ולהחזיר את הרכבת למסלולה ואחרים שיבקשו לבחון את עקרונות השיטה ולהכניס בהם שינויים והתאמות.. לעומתם יגידו ניאו מרקסיסטים שהקפיטליזם נושא בתוכו את זרעי חורבנו. רבים רבים אחרים רק כועסים ולא יודעים על מה ועל מי בדיוק. הם מרגישים שמשהו פה לא בסדר, ואי אפשר להמשיך כך.

ויש כאלה שכותבים על זה רומן. ניר ברעם למשל, שכתב את "צל עולם". (הוצאת עם עובד, תשס"ג). 

לכל אחד מאתנו היה את הסיפור שלו. לא התכוונו להתאגד, זה היה רגע טהור של הישרדות: אדם נופל ונאחז ביד, ואם גם היד נופלת? מחזיקים ידיים ונופלים יחד. אמרו שעבדנו בשביל כל מיני אנשים, שניצלו אותנו כדי להשיג מטרות זדוניות, אמרו גם שהיינו אחראים לחורבן, לסבל גדול ולמוות. אנחנו לא ממש כופרים בהאשמות האלה, וברור שיש מעשים שאחדים מאתנו גאים בהם, אחרים מתביישים בהם ועוד כמה טוענים שבכלל לא עשינו אותם. אנחנו לא מבקשים הבנה או חמלה ובוודאי לא מחילה, לעולם לא נבקש מחילה.

"צל עולם" של ברעם מחולק לשלשה סיפורים. הראשון, סיפורו של גבריאל מנצור, שבונה את עצמו בתוך עולם כלכלי שהוא לא לגמרי מבין, נסחף אל תוכו ואל חוקיו. הוא חובר אל מנהל קרן בינלאומית, ואל אנשי עסקים ישראלים, מיושבים בדעתם ובממונם. הסיפור השני בנוי כמתכונת של התכתבויות דואר אלקטרוני של חברה בינלאומית שעיסוקה העיקרי הוא קמפיינים לטובת מועמדים, והשלישי, שנכתב בגוף ראשון הוא סיפורה של חבורת לונדונים, לא יוצלחים כל אחד על פי דרכו, שמנסים לשנות את העולם בדם יזע ודמעות.

שני הסיפורים – על הדמוקרטים הליברלים שמקימים חברת יעוץ גלובלית ולעולם לא סוחרים בערכיהם, ועל חבורה קצת מגושמת של ישראלים שרוצים לעשות כמה קומבינות בצילם, אולי לא היו לכל פרטיהם ודקדוקיהם, אבל דוגמתם קרו גם קרו. כי הרי בנקים קרסו, מנהלי כספים רימו את המשקיעים ובמקרים רבים גם את עצמם, מתקני עולם בנו חזונות לשלום כלל עולמי ועשו עסקים במטוסו של ראש הממשלה. הסיפור השלישי, על חבורת המפגינים האנגלית שרצתה להפוך את העולם לא קרה, לפחות בינתיים.

ברעם מספר את הסיפור על הקפיטליזם הניאו ליברלי, שנחזה להיות סיפור של חופש וחירות לכל.  ניכר שהוא ערך תחקיר ראוי לפני שישב וכתב. ברעם יודע לספר לנו שנהוג ליחס את המפנה בהחלטות שהתקבלו על ידי רייגן ותאצ'ר בשנות השמונים, בעקבות משנתם הכלכלית של חברי "אסכולת שיקגו" שבין הידועים שבהם היה מילטון פרידמן שכבר הלך לעולמו, אבל חברים לדעה עדיין כאן. אסכולת שיקגו הושפעה מהגותו של פרידיריך האייק שדגל בצמצום למינימום בכחה של המדינה, בטענה שכל צורה של פעילות ממשלית היא שעבוד. בישראל נהוג לראות את נקודת המפנה בתכנית הייצוב של המשק הישראלי אחרי האינפלציה הגבוהה שהייתה בשנות השמונים של המאה הקודמת. שלב נוסף ומשמעותי הייתה הקדנציה של בנימין נתניהו כשר האוצר בשנת 2003.

ברעם מותח ביקורת על אלה שיודעים להנות מכל מצב. על אלה שרוממות אל בפיהם, וכסף מזומן בידם. על דור החולמים והלוחמים ששמנו עבו וכשו, תוך מכירת נשק לגורמים עלומים ואלימים. על כנסים וקוקטיילים אל מול חצרות העניים, ועל אי השוויון העצום בו מעולם לא היו רבים כל כך חייבים כסף למעטים כל כך. ברעם גם יודע ללהטט בכשרון בין סוגי הכתיבה והמבעים של כל תת סיפור בפני עצמו. הוא לא נופל לקלישאות של הצעיר שמכר את נשמתו לשטן, ולגמרי לא ברור מי השטן ומי המכשפה מהמזרח. מי שאוינו מאמין במותו של המחבר יכול גם להרהר בביוגרפיה של ברעם עצמו, בנו של הפוליטיקאי לשעבר עוזי ברעם ונכדו של השר לשעבר משה ברעם.  אנשים שהיו פה כשכל זה קרה, וגם להם חלק ונחלה בו ובתוצאותיו.

סוג כזה של ספרות תמיד מעורר  אצלי שאלה. כלומר, יש לספר איכויות ספרותיות, דמויות עגולות ושטוחות, התחלה אמצע וסוף, וסיפורים שמשתלבים באופן משכנע וכל מה שצריך רומן כדי להיות רומן עם הרבה עמודים.  אבל למה לכתוב סיפור היסטורי אלטרנטיבי כשהמציאות, גם החלק ממנה שאינו שנוי במחלוקת, מטלטלת בעוצמתה? ובמיוחד שהיא הייתה ממש לא מזמן, ועלילותיה לא נסתיימו. זה מקובל כמובן. אנשים כותבים גם ספרים בדיוניים על מלחמת העולם השניה, ועל המהפכה הצרפתית. סיפורים שבמקרים רבים משיגים הרבה יותר תשומת לב מאלו האמיתיים. אולי בגלל שלא כולם רוצים לקרוא ביוגרפיות ומאמרים של ד"ר ממן, אולי בגלל שהכל זה בעצם סיפור.  

וחוץ מזה, לעולם יש צל. שבו על הירח ותראו בעצמכם.