מי שיש לו חמאה על ראשו

 

עטיפת הספר ()את הספר הזה כתבו שני אנשים לפחות. ואני לא מתכוון להנחה, הכמעט מובנת מאליה שכתב היד עבר עריכה נמרצת מטעם ההוצאה, כך דרכו של עולם. התכונתי שאת הספר הזה כתב מצד אחד, אהרון פוגל, כפי שמעיד עליו גב הספר

לשעבר יו"ר קבוצת מגדל, יו"ר המועצה המייעצת לבנק ישראל, מנכ"ל משרד האוצר והממונה על התקציבים – פועל זה ארבעים שנה בזירות המרכזיות של כלכלת ישראל, הן במגזרים הפיננסיים והן בתחומי ההיי-טק, ולקח חלק בעיצוב רבות מההחלטות החשובות שהתקבלו במשק. כשראש הממשלה יצחק רבין ז"ל טבע את הביטוי "הפוגלים האלה", הוא התכוון אליו.

אבל מצד שני כתב אותו הוגה דעות כלכליות, ששמו לא נודע בטקסט, יש לו עמדה במגוון רחב של נושאים העומדים על הפרק, אך אין לו חלק בפעילות הכלכלית או במצב החברתי כפי שהוא היום. בתוך אותו ספר מוצגות שתי אסכולות בו זמנית. הראשונה – האסכולה  המוכרת יותר בגישה הניאו ליברלית. שיסודותיה הם הפחתת שליטת הממשלה במשק, יחד עם צמצום כוחה של הפוליטיקה הייצוגית לטובת שלטון של "מקצוענים". בד בבד יש בספר הזה אסכולה אחרת, הדוגלת בדברים ההפוכים בדיוק. תפקיד הכלכלה, אומרת אותה גישה הוא לדאוג לאזרחים. לא לבעלי ההון ולאלה שיש להם. הפוליטיקאים צריכים למשול, כי לכך הם נבחרו.

האסכולה הפוגליסטית מדברת בגוף ראשון, ומתארת מעשים שהיא הייתה שותפה להם. האסכולה השנייה מדברת בגוף שלישי ומחווה דעתה על אירועים אחרים, בהם המחבר לא נטל חלק. כמעט לכל אורך הספר העורך לא חיבר לתוך אותו טקסט את שתי האסכולות, והן נפרדות לפרקים שונים בספר שניתן לאבחן כמעט כל פרק בהצלחה לאיזו אסכולה הוא שייך. אך ישנם גם קטעים מתעתעים, מורכבים.

על פי אסכולת פוגל, אנשי האוצר הם חבורה של מקצועני כלכלה שיודעים מה שטוב למדינה. הפוליטיקאים, למרבה הצער, עסוקים בעיקר בתמיכה בקהל בוחריהם, כדי להבטיח לעצמם עוד קדנציה. יש ביניהם גם "טובים", לא צריך להתייאש. פוגל מכנה אותם "ממלכתיים". אבל מאחר שהם נדירים, על הכלכלנים המקצוענים לעמוד בפרץ, ולהשתמש בכל תחבולה אפשרית כדי להביא לתוצאות הרצויות בממלכה. כך למשל אפשר לשכנע בסתר את האמריקאים "להפעיל לחץ" כביכול כדי לשכנע את הציבור שיסכים לתכנית הייצוב האגרסיבית, שכללה שינוי משמעותי של השיטה הכלכלית בישראל במסווה של מציאת פתרון למצב נתון. כך אפשר גם לרמוז לשר בעת ישיבת ממשלה שהשרה שקולה מכריע את ההצעה יצאה לשירותים, וזה הזמן להצביע. בגישה זו, אין ימין ואין שמאל, יש רק חכמים וטיפשים. והחכמה, כולנו יודעים מאין תמצא. בגישה הזו אין כישלונות, רק הצלחות. הכישלונות היחידים שאפשר לחשוב עליהם הם חוסר הצלחה להביא את הפוליטיקאים להחלטות הנכונות. בטקסטים המזוהים עם גישה זו מופיעות הרבה מאד הערות שולים המספרות מה עלה בגורלם של הגיבורים לקץ הימים. הם נהיו מנכ"ל חברת ענק זו, או ממונה על בנק אחר. כי לכך נוצרו. אסכולת פוגל יודעת לספר לנו שהחשד שאותם מקצוענים נושאים עיניהם אל השוק הפרטי וערכיו אינה אלא לזות שפתיים ולשון הרע. איך אתם בכלל חושבים על דברים כאלה. תתביישו.

הגישה השנייה, שקשה לקשור אותה למחבר מסוים או לקורות חייו, אומרת לנו שאנחנו חיים בדמוקרטיה. אסור להעצים יותר מדי את מעמדו של נגיד בנק ישראל, כי תפקידה של הממשלה למשול, ולא של הנגיד שמייצג תפיסת עולם מקצוענית כביכול, אך חיה בתוך תפיסת עולם צרה. הממשלה צריכה לפעול למען טובת כל האזרחים ולא לנהל כלכלה לשם כלכלה. צריך להיזהר, כך הוא שב ומדגיש, מליפול לתפיסת עולם כלכלנית צרה.

קשה ליישב בין העמדות השונות באותו ספר  וההסבר היחיד, שאולי יכול לתמוך בעמדה שהוא נכתב על ידי מחבר אחד, יאמר שהוא נכתב בתקופות שונות בחייו של המחבר, ולפיכך יש להפריד בין גישת "פוגל המוקדם" ל"פוגל המאוחר". כך או כך, הספר הוא תעודה היסטורית חשובה על החיים בישראל מסוף שנות השמונים של המאה העשרים, ועד לעשור השני של המאה העשרים ואחת. קריאה בו יכולה לשפוך אור על תהליכי עומק בחברה ובכלכלה, ולתרום להבנת הלכי הרוח והתמורות שקרו באותה תקופה.

 

 

ועוד משהו:

אד הומינם היא לא גישה טובה לביקורת ספרותית, ולביקורת בכלל. אז תחפשו בגוגל חדשות בעצמכם. ולקוראים ינעם.