לפני שבוע בערך הייתי בחנות הספרים החביבה עלי. רציתי לדעת מה קורה עכשיו עם חוק הספרים, האם שב כבר הכבוד האבוד של הספר, או שזה ייקח לפחות עוד שנה וחצי. החנות הייתה מלאה במדבקות של חמשים אחוז הנחה. כמעט על כל הספרים. אז קניתי את "משמעות החיים" שכתב טרי איגלטון (מאנגלית:אלירן בר-אל, הוצאת רסלינג). ועכשיו יש לי את המשמעות לחיים בחצי מחיר. השאלה על משמעות החיים נוטה להעסיק אנשים בגילי עד שהם מתים בערך, ולכן כבר מזמן רציתי לדעת מה יש לאנשים להגיד בנושא. מאחר שלא הכריחו אותי באיומים לקנות ארבעה ספרים, ולא יצאתי עם ערימות, אפילו קראתי את הספר כולו, ולא הסתפקתי בלראות את הסרט.
[youtube=://www.youtube.com/watch?v=t–KMaxdI90&w=480&h=360]
את טרי איגלטון הכרתי בשיעור של אווה אילוז. שם למדתי על "אידיאולוגיה" (המושג והספר בשם זה), ושלא כולם מסכימים בדיוק מה שלימדו אותי בבני עקיבא. עוד למדתי שם שאיגלטון הוא ניאו-מרקסיסט. אחר כך התברר לי שלמרות ההקשר המרקסיסטי, איגלטון שגדל בבית קתולי אינו אנטי-תיאיסט. (ואם מדברים על אנטי-תיאיזם, הערה למתרגם ולרסלינגאים: כאשר מתייחסים לאמונה היהודית בטקסטים הכתובים בעברית, לשימוש בשם הוי"ה (המכונה גם "השם המפורש") אין את אותו אפקט שיש למלה האנגלית המקבילה. קריאת השם הזה בתוך טקסט שאינו המקרא גורמת לכל מי שקיבל חינוך יהודי דתי לתחושה עזה של אי נוחות. ) כך או כך, מקריאת ספריו למדתי שכמו במקרה של אווה אילוז, לא חייבים להסכים עם הפוליטיקה שלו כדי לקרוא בעניין את דבריו.
"משמעות החיים" שכתב טרי איגלטון נקרא במקור The Meaning of Life: A Very Short Introduction מחזיק מאה וחמשים עמודים, בפורמט רחב שוליים במיוחד, כך שאפשר אפילו לקרוא לו ספרון. אבל כבר אמרנו שספרים לא קונים במשקל. איגלטון מודע לפוטנציאל הקומי של העיסוק בשאלת משמעות החיים, ומזכיר כמובן את חבורת מונטי פייתון , שלא לדבר על 42 של מדריך הטרמפיסט לגלקסיה. הוא גם יודע שצריך להזהר מיומרות מפליגות בענין זה שקולמוסין רבים נשתברו עליו, וים של דיו נשפך. וגם ים של דם, האמת. הספר כתוב היטב ואינו מכביד על קוראיו אך "משמעות החיים" אינו ספרון חסר משמעות או שטחי. איגלטון מחבר בצורה מעניינת הוגים מאריסטו ועד ויטגנשטיין ונוזיק, מרחף כפרפר ועוקץ כדבורה. הוא מתבדח, לעתים יותר מדי, על חשבון יריביו האינטלקטואליים ושוכח שעלבונות מושחזים הם לא חלופה לטיעונים משכנעים.
בסופו של דבר, אומר איגלטון, משמעות החיים לא נמצאת מחוץ להם, והרעיון שכל אדם צריך למצוא לו משמעות משל עצמו, המוגדרת על בסיס אינדיבידואליזם צרוף, ומנותק מכל הקשר חברתי או תרבותי עלולה להיחשב רעיון משונה, שלא לומר מגונה. איגלטון אומר שמה שאנחנו צריכים הוא אהבה ואושר וזו בעצם הדרך הטובה ביותר להגשים את אישיותנו. הדוגמה שהוא נותן הוא להקת ג'אז מובחרת, שבה כל נגן פועל בעצמו מתוך הקשבה לחבריו ללהקה. איגלטון יודע היטב שג'אז אינו משמעות החיים, ממש כפי שחצי אשכולית אינה כזו, וספר העוסק במשמעות החיים, מוצלח ככל שיהיה לא יוכל לתת את התשובה הסופית והמלאה לשאלה.
אז מה משמעות החיים? מה למדת מזה? קשה לי לומר. כמו איגלטון גם אני לא אוהב את המחשבה המרדדת את האדם ליצור אחד בודד. ולא חושב שכל מה שאפשר לומר על האנושות הוא מה האוסף המצרפי של כל היחידים. אני מאמין שיש חשיבות להקשר החברתי הכולל, למשפחה, למסורת. מצד שני אני חושב שהחיים מספיק קשים גם בלי שנצטרך כל הזמן לחפש את האושר. ובינתיים אני נע לי בין שני קטעים, שכתב קהלת קשישא, שאמנם היה מלך בירושלים ונתן את לבו לדרוש ולתור בחכמה נדמה שגם הוא לא החליט.
קהלת מציע לנו את הרעיון של הכפפת עצמך לסדר הטרנסצנדנטי שלא תמיד מובן – סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם. יד כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע.
ולעומתו, במקום אחר הוא מזכיר לנו את החיים הקטנים, העלובים למראה
לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ, וּשְׁתֵה בְלֶב-טוֹב יֵינֶךָ: כִּי כְבָר, רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת-מַעֲשֶׂיךָ. בְּכָל-עֵת, יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים; וְשֶׁמֶן, עַל-רֹאשְׁךָ אַל-יֶחְסָר. רְאֵה חַיִּים עִם-אִשָּׁה אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, כָּל-יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ: כִּי הוּא חֶלְקְךָ, בַּחַיִּים, וּבַעֲמָלְךָ, אֲשֶׁר-אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.
ומציע לא ללכת בגדולות, כי הכל הבל. ומה שנשאר הוא לחגוג את השמחה הפעוטה על הלחם, והחיים עם האשה אשר אהבת, כי זה מה שיש וכאלה הם החיים.