לפני קצת יותר משבוע התברר שהעיתונים "מקור ראשון" ו"מעריב" נמצאים בצרות. בעל הבית אינו יכול לשלם עוד את ההפסדים, והוא פנה לבית המשפט לעזרה. זו לו לא הפעם הראשונה, אבל אני לא מעונין לדבר כרגע על מפעלות שלמה בן צבי, אלא על היחס בין עובדים למקום העבודה שלהם, ודווקא במגזר הפרטי.
דעה רווחת היא שה"בעלים" של "עסק פרטי" הוא הריבון לעשות כחפצו. כל עוד אינו עובר על החוק, ברצותו מאריך וברצותו מקצר. מקום העבודה הוא רכושו של הבעלים ומתוך כך, כל פעולה המטילה עליו מגבלות היא לא ראויה. יש המוסיפים ואומרים כי משום כך הרי שיש לבטל את כל חוקי העבודה למיניהם, ובכללם את הזכות להתארגנות העובדים כקבוצה. אל לה למדינה להתערב בשוק החופשי, כי בעשותה כך היא מזיקה יותר משהיא מועילה, ויותר מכך היא פועל באופן לא מוסרי. העובדים הרי הם בחומר ביד היוצר. די להם בשכר שהם מקבלים תמורת עבודתם. ואם דבר זה או אחר אינו נושא חן בעיניהם, הרי הם יכולים לשאת רגליהם וללכת למקום אחר. כי כזה הוא "שוק העבודה" מוכרים מרצון וקונים מרצון נפגשים בכיכר העיר. התארגנות העובדים לוועד, הרי שהיא פוגעת בסדר הנכון של הדברים בו העובדים הטובים מתוגמלים לפי יכולותיהם והשגיהם, שהם מתרגמים אותו למשא ומתן אישי.
אני לא מסכים עם הטענות הללו, על אף שהן נפוצות כל כך, בין השאר ב"מקור ראשון" שחרת על דגלו את המחשבה הקפיטליסטית בגרסתה הניאו-ליברלית. ראשית – אין זה נכון לומר כי חלוקת הסיכונים היא שהיזם נושא במלוא הסיכון והעובדים בטוחים. בהרבה מאד מקרים העובדים תלויים בשכר העבודה שלהם הרבה יותר ממה שהיזם ברווחים האפשריים מהמיזם. בתרבות כלכלית בה העובד נתפס כתשומת ייצור שיש להפחית את עלותה, עבודה מאורגנת וחקיקה המגנה על העובדים היא דבר הכרחי כדי לאזן את כוחו של המעסיק או הבעלים.
כפי שאני מבין, העיקרון היסודי עליו נתמכת הטענה שאין לעובדים זכות במקום עבודתם היא "זכות הקניין". אך האם בכלל יש מקום לטעון בזכותה של זכות הקניין במקום העבודה באופן הזה? אודה ולא אבוש, אני חושב ש"זכות הקניין" על אף ערכה בשמירה על הסדר החברתי, אינה חשובה כל כך ואינה מן הדברים שעליהם העולם עומד. כאדם מאמין אני סבור שהרעיון של "זכות הקניין" אינו יכול להיחשב כמשהו מהותי. כל הדברים שבעולם הם "שייכים" בכל מובן שהוא לגבוה מכל גבוה "כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ". לאדם יש בעלות על חפצים, אבל היא הסדרית ואינה מהותית, ולכן ניתן להפקיע בעלות בכל מקום שעקרון אחר, חשוב יותר מתנגש עם השמירה על הקשר בין אדם לחפציו.
טיעון זה בוודאי לא ישכנע את מי שלא רואה את הסמכות האלוהית כמקור שאפשר להישען עליו, ולכן אנסה לומר כמה דברים נוספים.
גם אם אנחנו פועלים בתוך שיח של זכויות, לדעתי לעובדים קמות זכויות במקום העבודה שלהם, ולא רק לבעלי ההון או ליזמים. אמנם אין להם "בעלות" על רכוש כלשהו, והם לא נתנו מכספם לרכישת מכונות או סחורה. אבל העובדים משקיעים במקום העבודה את כישוריהם ואת זמן החיים שלהם, ולכן יש להם זכות למעורבות משמעותית בכל מה שקורה. כיום התפיסה שהיזם הוא המרכז, וכל העובדים הם בני החלפה, "משאב אנושי", היא כל כך מושרשת שקשה לזכור לפעמים שמקום עבודה אינו כלום ללא עובדים.
ובכלל – העובדים הם לא סוחרים שמוכרים את העבודה שלהם לכל המרבה במחיר. ההבניה של עולם העבודה כ"שוק" בין מוכרים מרצון לקונים מרצון היא חלק מהשיח הקפיטליסטי הניאו ליברלי. היא לא תיאור מצב אלא יצירה שלו. מערכת יחסי העבודה היא מנגנון חברתי מורכב, הכולל בתוכו מתחים מובנים ויחסי כוח גלויים וסמויים. הבניתו כשוק מתבססת על ההנחה שכל אדם עומד לעצמו, ומטרתו היא למקסם את האינטרסים שלו. יותר מכך, היא מבקשת בו בזמן לתאר את המצב, ולתת לו מעמד מוסרי. כך ראוי שיהיה. בעיני זהו תיאור לא נכון של המצב האנושי. לא מבחינה אמפירית ובוודאי לא מבחינה מוסרית.
בשל כך אני מבקש לומר שהפרדיגמה של זכויות הקניין לא מתאימה באופן מלא לדיון במקומות העבודה. גם לשיטתו של מי שנותן מקום חשוב לזכות הקניין, היא לא צריכה להיות הפרדיגמה היחידה לפיה אנחנו פועלים. זכויות הקניין אינן יכולות להיות היסוד הבסיסי לכל מערכת יחסים באשר היא. בואו נחשוב רגע על משפחה שבה ההורים נותנים לילד שלהם כשהוא מגיע לבגרות חשבון מפורט בו הוא נדרש לשלם על כל ההוצאות בגין גידולו וחינוכו. זה יראה שערורייתי, לא כך?
אני לא אומר שמקום עבודה הוא משפחה, או שהוא צריך להיות כזה. רק טוען שיש מערכות יחסים מורכבות בחברה האנושית ולא הכול צריך לעמוד על זכות הקניין. יש דרכים אחרות לנהל את החיים בכלל, ואת הכלכלה בפרט. קואופרטיב הוא רק מודל אפשרי אחד לניהול עסקים, אך כדי לממש גישה אנושית יותר אפשר להשתמש גם בצורות ההעסקה האחרות. כיום נפוצים מאד תאגידים גדולים, המעסיקים אלפי אנשים. גם שם אפשר לחשוב על מנגנון שיתופי יותר, שאינו רואה את התאגיד כמחויב רק לטובתם של בעלי המניות, אלא גם לזו של העובדים והקהילה. מודל זה נהוג בגרמניה, לא ארץ נחשלת כלכלית. שם על פי חוק לעובדים נציג שהוא חבר ההנהלה. גם עסקים קטנים יותר, בין אם הם למטרות רווח כמו המכולת של איציק בשוק העיראקי, או למטרות אחרות כמו ישיבת המקובלים בנתניה, צריכים לראות כחלק מהותי מתפקידם לדאוג לרווחתם של העובדים. אמת היא שרווחת העובדים אינה הדבר היחיד, אבל הקיצוניות השנייה בה העובדים אינם אלא תשומת ייצור, ממש כמו המכונה לממכר משקאות קלים או הרובוט שחותך את קופסאות הקרטון אינה הדרך הראויה לנהוג באנשים.
גלעד שלום
פוסט מעניין. צרם לי שנפלת במלכודת השגורה כל כך בישראל של לזהות ליברטריאניזם או ניאו-ליברליזם עם קפילטיזם. "המחשבה הקפיטליסטית" לא יוצאת כנגד איגודי עובדים. שלי יחימוביץ' לא פחות קפיטליסטית ממי שטוען נגד קיומם של ועדי עובדים.
שלום עופר
תודה לך על הדברים. אתה צודק שאין זהות בין "מחשבה קפיטליסטית" לבין ליברטריאניזם, הדברים מחוורים לי די הצורך, ומעולם לא "נפלתי במלכודת השגורה כל כך בישראל". ליתר בטחון ולהסיר מלב הטועים, אתקן את המשפט בו מוזכרת המחשבה הקפיטליסטית.
הבעיה בשיתוף עובדים בהנהלה היא שהאינטרס היחיד של העובדים הוא לשמור שמקום העבודה לא יתמוטט ושתנאי העבודה שלהם לא יורעו. אי לכך הם צפויים להתנגד לכל הרעה בתנאיהם: שינוי טכנולוגי שחוסך בכח אדם, העברת המפעל למיקום זול יותר אך מרוחק וכו'. אלא שבמרוצת הזמן התנהגות זו צפויה לשחוק את הרווח של המפעל עד לאפס, וכמובן לפגוע גם במשק כולו שיפעל בחוסר יעילות כלכלי.
אני תמה מדוע אתה מניח שהעובדים במפעל אינם מסוגלים להבין את מה שאתה מסוגל להבין ולדעתך האסטרטגיה היחידה שלהם היא להתנהג באופן שמסתכל רק אל הטווח הקצר.
יכול להיות שהם מסוגלים להבין את זה בשכלם, אבל למה לעובדים להסכים מיוזמתם לעבור לחור נידח בפריפריה בשביל לחסוך כמה גרושים למפעל, או לפטר חצי מהם כי ביפן המציאו מכונה חדשה? אני חושב שכל עוד העובדים יודעים שיש למפעל מספיק כסף כדי להמשיך להתנהל כמו קודם, הם לא יסכימו לפגיעה אישית קשה כזו, מה גם שהרווח מהשינוי יגיע במקרה הטוב לכלל המשק ובמקרה הריאלי יותר לבעל המפעל השמן.
זהו בדיוק. אם העובדים שותפים יחשבו גם על התועלת שלהם ולא רק על בעל המפעל. ואז הם לא ירצו להעביר את המפעל לירדן ושכולם יהיו מובטלים.