ספרים לחג

לא כתבתי פה כבר זמן מה, והצטברו על שלחני כמה עניינים לענות בהם. הסדר אסוציאטיבי, כמו בהגדה.

נפתח בקצת בלוגוספירה:

"הסולידית" הידועה פחות בשם דורין הרטמן, עוררה כדרכה מהומות עם הפוסט שלה שזכה לכותרת המתונה והסולידית "אצבע משולשת".  בבלוג  Slow החביב עלי על אף שמו הלועזי, כתב עמית נויפלד סקירה ביקורתית ארוכה ומאלפת על הגותה של הרטמן ודרכה לא להשיב למבקריה. היא טוענת שאינה רוצה להתכתש עם אנשים שרוצים למתוח עליה ביקורת מעליבה. גם אני , כמו נויפלד, ניסיתי לנהל איתה דיון שלא עלה יפה. התכתבנו קצת אבל לשאלה החשובה מבחינתי היא לא ענתה באופן מספק. ביקשתי להבין את הקשר שבין קפיטליזם כתפיסה רעיונית לבין אורח החיים שהיא ממליצה עליו. אם הייתה דוגלת באידיאולגית הסתפקות במועט ופרישות מהעולם הייתי מבין. אבל הצירוף הזה קשה לי.  ולכן תהיתי לעצמי האם היא חושבת שאורח החיים שלה הוא בחירה ערכית מועדפת לאנשים רבים, או רק דרך שמאפשרת להשתמש במצב הקיים להפקת תועלת אישית. וכמובן – מה יקרה לבחירות שלה עצמה אם כולם יפעלו כמוה והמערכת הכלכלית של זמננו תעבור כיווץ מכאיב מאד.  ובמקום זה פירסמה פוסט שכותרתו "אל תחשפו את תכנית המילוט שלכם". פוסט שנון המציג תפיסה של אוונגרד. יחיד המצליח לראות בעולם של עוורים, ציון של המטריקס.  עמדה קצת משונה למי שכותבת פוסטים לאין ספור על דרכה הצודקת ועל טיפשותם של אחרים.

===

השבוע גיליתי שיש אנשים שלא קוראים את הבלוג שלי, ולעומתם יש אחרים שכן. על הפרשה תוכלו לקרוא בהרחבה כאן, בבלוג של אבו אלמוג.

===

ומעניין לעניין באותו ענין. שר האוצר החליט על שורה של צעדים כלכליים. יש ויכוח על הצעדים הללו, וזה בסדר. אני לא חושב שיש צעד משמעותי כלשהו ששר אוצר יכול לעשות בלי שיהיה מישהו שיתנגד. עמי גינזבורג איש דה מארקר התייחס להחלטות הללו, ומתח עליהן ביקורת נוקבת. וגם זה בסדר, ואפילו מצוין. חשוב שתהיה עיתונות חופשית ושיח ציבורי על הממשלה והחלטותיה. אלא מה – גינזבורג לא הסתפק בביקורת הזו ומכריז באין מכלים כי השר דהיום "אינו שר אוצר. הוא ריאקציונר שאינו מאמין בכלכלת שוק".
האמירה הזו משקפת הלך רוח כלכלני נפוץ.  "שר אוצר" אינו איש פוליטי הנבחר לתפקידו כדי לקדם את האג'נדה הפוליטית-חברתית-מדינית שבשמה נבחר.  לא ולא, שר האוצר הוא בסך הכל החניך התורן שצריך לממש את "עקרונות השוק החופשי". אם הוא לא נוהג כך, הרי שכהונתו אינה כהונה ועליו לעזוב מידית. ממש כמו רב ראשי שמחליט שהגיע הזמן לאכול חמץ בפסח. כי התורה ניתנה בסיני, והכלכלה בשיקגו.

ואם דיברנו על כלכלה וכלכלנים אספר לכם כי רשת סטימצקי בקשיים. למי שלא מקורב לסטימצקי, ואולי גם למי שכן, כל הענין נשמע מפתיע מאד. לרשת יש 134 חנויות ברחבי הארץ, נוכחות כמעט בכל הקניונים והיא ותיקה מאד. ובכל זאת, בשבועות האחרונים היא לא שילמה  לספקים. יש כאלה שניסו לייחס את הקשיים למותו המצער של אמיר קס, מנכ"ל קרן מרקסטון שהיא הבעלים של סטימצקי, אבל זה נשמע דחוק. סטימצקי לא הצליחה להרוויח כסף בשנים 2011-2012 והפסדיה לתקופה זו הסתכמו ב84 מיליון שקל. אמנם ברגע האחרון נמצא פתרון לטווח קצר, הזרמת הון מהבעלים וקצת מרווח נשימה מהנושים אבל כבר מתחילים לדבר אפילו על הקפאת הליכים.

מהכתבות הרבות בנושא בעיתונות הכלכלית לא הצלחתי להבין האם הפער השוטף בין הכנסות להוצאות בשנתיים האחרונות מצביע על הפסד או לא. בכל מקרה, ועל כך אין חולק, הקשים המשמעותיים של סטימצקי מיוחסים להוצאות מימון שנגרמו לה בגלל בעלי הרשת – קרן מרקסטון. הקרן היא גוף השקעות שרוכש עסקים פעילים באמצעות חובות משמעותיים, מתוך מטרה למכור אותם ברווח יותר מאוחר. אבל זה לא נגמר בכך, רכישה ממונפת מלווה בדרך כלל בהעמסת החוב של הרוכשים על החברה עצמה. כאשר תנאי השוק משתנים, החברה עלולה להתקל בקשיים משמעותיים בניהול החוב ואפילו לעמוד בסכנת קריסה. כך קרה גם לחברת "דפי זהב" שנכנסה למשבר בניהולה של אותה קרן מרקסטון ממש. זה נשמע כמו תעלול מזוהם, אבל למרבה הצער זה חוקי. החברה, שהיא ישות משפטית בפני עצמה, אין לה רצון חפשי מלבד מה שמחליטים הבעלים. והם יכולים על פי החוק הנוהג להעמיס את חובותיהם עליה. אם הרוויחו, מה טוב. אם לא, ובכן – נעבור להשתלטות הבאה. אותה קרן מרקסטון רכשה לה מוניטין מפוקפקים  בכל הקשור להשתלטויות ממונפות ובכלל. אליוט ברוידי, אחד ממקימיה, נאלץ לעזוב בעקבות מתן שוחד לקרנות פנסיה בניו יורק במהלך הגיוס לקרן, ובכלל היא הצליחה להרוס עוד כמה עסקים ולהפסיד את ממונם של המשקיעים, אבל היא לא המציאה את שיטת רכש החברות והעמסת החוב עליהן.

לאחרונה, בעקבות השיח על המצב בתחום מכירת ספרים נמתחה ביקורת נוקבת על ההתנהלות של סטימצקי בכל הקשור ליחסיה עם המוציאים לאור. המו"לים טענו כי מדיניות התמחור האגרסיבית של סטימצקי שוחקת את רווחיהם לאפס, מחייבת אותם לשלם מעט מאד לכל המעורבים בעשיה הספרותית ועלולה לגרום להם לסגור את עסקיהם. היו לא מעט אנשים שאמרו שככה זה בשוק תחרותי. כל אחד לנפשו, וכל אחד ינסה למקסם את רווחיו, כל עוד את המחיר לכך ישלמו אחרים. ולכן, לפחות לכאורה זה הזמן להפנות את אנשי סטימצקי למסכת אבות, פרק ב' משנה ו' . במשנה מסופר שהלל הזקן  "אף הוא ראה גולגולת אחת שצפה על פני המים. אמר לה: עַל דַּאֲטֵפְתְּ אַטְפוּךְ, וְסוֹף מְטִיפַיִךְ יְטוּפוּן."  תרגומה לעברית הוא "על שהצפת הציפוך, וסופם של מציפיך לצוף". רוצה לומר – גלגל חוזר הוא בעולם ומה שתעשה יעשו לך.

אבל, גם כאן צריך לראות מי מרוויח ומי מפסיד. גם אם סטימצקי תיסגר, עובדים הזוטרים יפוטרו,  כולם או חלקם. המנהלים הבכירים ילכו לדרכם לחפש מקום אחר ולקבל בו שכר נאה. כי זה הקפיטליזם של זמננו. מקסימום רווח, מינימום אחריות לתוצאות.

מחר בעז"ה אספר לכם על כמה ספרים שקראתי. תוכלו לגלות למה אנילא מאושר מהספר על האושר, מי מפחיד את מחבר ספרי המתח הנודע, מה עושים וירוסים ולמה צריך לשמור היטב על הפילים. ובינתיים אסיים בעצה לסופרים מתחילים, שחשבתי עליה אחרי רפרוף בספר העצוב "העיר המזרחית" שכתבה אילנה ברנשטיין. אתם יודעים מה באמת חסר בשוק הספרים? מישהו שיכתוב סיפור דיסטופיה איך החילונים השמאלנים משתלטים על המדינה הופכים את הכל לקיבוץ של השומר הצעיר, ורק אבריימלה ושמעיה מייסדים מחתרת. (אתה יכול לקרוא לו "הדרך לצפת" או "הצעיר השתגע" )

===

עדכון – דורין הרטמן העירה על הפוסט וטענה שלא דייקתי בדברי. או בלשונה המתונה "עצוב איך בשם קידום האג'נדה הפרו מרקסיסטית שלך אתה מרשה לעצמך לשקר בפומבי..". ובכן, אני דוחה את ההאשמה בשקר. עם זאת תיקנתי מעט את הפוסט והבהרתי שהיא אכן ענתה לשאלותי, אך לא בצורה משכנעת. לצערי לא נחה דעתה והיא עדכנה בחשבון הטוויטר שלה כי היא "מאבדת כל שמץ של סבלנות כלפי בלוגרים מרקסיסטים טורדניים שרואים בי כלי ניגוח להפצת משנתם הבזויה" והבטיחה למעריציה (בתגובות לאחד שכינה אותי "סוציאליסט דואב עכוז") שלא תתן לי (ולעמית נויפלד) להגיב אצלה לעולם.

בסדר דורין, אני יכול לחיות עם זה.

.

.

.

.

(והעכוז שלי בסדר, תודה ששאלתם).