לפני זמן קצר התפרסמה תכנית משרד החינוך ללמד ילדים על השואה, ועוררה מהומה קטנה, מיותרת לטעמי. אני חושב שזה דבר נחוץ מאד, צריך למד ילדים לפי גילם והבנתם. כשאני הייתי ילד לא למדנו על השואה. כמעט שום דבר. ידענו באופן כללי שהיה נורא ובלתי נתפס והנאצים הרשעים הרגו ששה מיליון יהודים. בטלוויזיה היו מראים סרטי זוועה שלא הניחו לי לישון כמה ימים. ארבעים שנה בערך חלפו מתקופת בית הספר היסודי אני עדיין זוכר את הטרקטור האוסף בכפו גופות צמוקות, וחיילים אמריקאים לוקחים איש בלי ראש.
בבית לא דיברו על זה כל כך. אימא אמרה מדי פעם שלה לא היו סבא וסבתא, ובקושי דודים ובני דודים. אבל זה נשמע רחוק, ולא מובן. וגדלתי למשפחה כפי שהיא ולא חשבתי שאפשר אחרת. הרבה שנים אחר כך הבנתי שהדודים שלי, ובני הדודים, נקראים כולם על שמם של אלה שעלו בעשן. וכשהייתי קטן והדודה דיברה עם הדוד ואמרה שבילדותה היא עברה את כל אירופה, היא לא התכוונה לטיול מאורגן , אלא למסע למחנות בחסות ההולנדים שאז חשבנו שהיו חסידי אומות העולם ולא ידענו שאחוז היהודים שנרצחו בהולנד שני רק לזה של פולין.
גם בתיכון נושא השואה לא נכלל בחומר הלימודים. לא ידעתי שגודל מחנה טרבלינקה, המחנה בו נרצחו 870,000 יהודים, היה בסך הכול 400 מטר לרוחב, ו 600 מטר לאורך. לא הבנתי אז שאפשר לדחוס את הגיהינום לשטח כל כך קטן. וגם יהודה פוליקר היה אז רק ילד ולא כתב את השירים הנפלאים והנוראים כל כך.
אני לא אוהב ספרים בדויים על השואה. המציאות היתה מספיק רעה מכדי שיהיה צורך להפריז, והסוף לא היה טוב, לפחות לא טוב כזה של סיפורי ילדים או סרטים הוליוודיים. ספרים בדויים גם מחזקים באופן עקיף את עמדתם של המכחישים שיגזרו גזירה שווה מסיפור שלא היה לסיפור שהיה. לפני שבע שנים קראתי ספר, ואני חוזר וקורא בו. הספר נקרא "ילדה משם" וכתבה אותו חוה נסימוב. כשקראתי אותו לראשונה בשנת תשנ"ז, כתבתי אודותיו בעתון הצופה כך:
ספרים רבים יוצאים לאור לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה ועוסקים בתקופה ומאורעותיה. רבים מתוכם הם ספרי זיכרונות של ניצולים. בשל הזמן שחלף, הספרים שנכתבים ויוצאים לאור כעת, הם של אנשים ונשים שהיו ילדים בתקופת השואה. ספר אחד מהם הוא "ילדה משם" של חוה ניסימוב. "פסח" הוא שמו של סיפור מתוך הספר. קראתי אותו בפסח, כמובן.
"סבא שלי, אבא של אימא שלי, גר איתנו תקופה קצרה בצד הארי: אימא שלי הצליחה להבריח אותו והוא הגיע אלינו למסתור אצל הפולנים. מגיע חג הפסח. סבא לא מסכים לגור עם גויים בחג. הוא רוצה לאכול בכלים כשרים. הוא רוצה הגדה ומצה. סבא חוזר לגטו לקראת החג. מאז לא שב. בדמיוני אני רואה את סבא שלי בגטו הבוער, מחזיק במצה ומגביה אותה מעל לראשו לכיוון השמים".
ניסימוב נולדה ב1939 בוורשה שבפולין. במלחמת העולם השנייה ברחה עם אימה מהגטו וגדלה "מאחורי הארון" בבית משפחה נוצרייה בכפר, ללא אמא שלה ששבה לאספה רק לאחר שנים, עם תום המלחמה. אחרי שעלתה לארץ גדלה כ"ילדת חוץ" בקיבוץ. כילדים רבים הגיעה ניסימוב לארץ וסבלה מלעגם של ה"צברים" שבאותה תקופה לא השכילו להבין את שקרה, והדברים ידועים.
ספרה של נסימוב אינו ספר "רגיל" הוא בנוי קטעים קטעים של זיכרונות.
"זיכרון קרוע של ילדה. ילדה בתוך אשה. "ילדת שואה" – כרטיס ביקור. האמת מתפרקת כל הזמן, חמקמקה." (כיתוב בחזית הספר).
הספורים כולם קצרים מאד, במשפטים קצובים, קטועים. נסימוב מתארת אירועים ומחשבות, כפי שהיו אז, כפי שמתורגמים היום לאחר ששים שנה.
תיאוריה קצרים ותמציתיים. בשפה עדינה וללא ביטויים עזים היא מתארת את החיים בגטו, את ההחלטות הנוראות שצריך לקבל בצל המוות. ראו נא את זה –
"בזמן האקציה, כשהרמקולים צורחים לכולם לרדת, חלק מהאנשים יורדים וחלק מסתתרים בחוֹרים כמו עכברים. אמא שלי ואני מסתתרות, אבל דודה שלי רוצה לרדת עם התינוק שלה. יש לה סיר עם דייסה ולאמא שלי יש כיכר לחם. דודה שלי מבקשת את כיכר הלחם, ובתמורה תשאיר את הדייסה. אבל אימא שלי לא נותנת. לימים, כשפוגשת אמי את אחִיה שברח מן הרכבת, הוא שואל: 'למה לא נתת לחם לילד שלי?' אימא שלי משקרת: 'נתתי.' הוא מסתכל בה במבט מוזר ואומר: 'לא, לא נתת.'" (מתוך הספר).
בספר משולבים איורים נפלאים של עפרה עמית העומדים בזכות עצמם ומיטיבים לייצג את האימה החובקת את הכל.
מקובל לומר, כי ספרות שואה "מוצלחת" – אם אפשר להשתמש בביטוי בהקשר זה – מיטיבה לגעת בקוראיה יותר כאשר המחבר נמנע מתיאורי זוועה קשים מדי. תיאורים כאלה אינם נוחים לקורא בן ימינו, ועלולים להרחיק אותו מקריאה בפרט ועיסוק בנושא בכלל. ספרה של נסימוב אכן נמנע מתיאורים מפורטים, ובשל כך הוא יותר "נגיש". אך עם זאת – לא מדובר בספר לילדים. "הילדה משם" הוא ספר קשה ומטלטל. סיפור מצטרף לסיפור, זיכרון מקוטע אחד חובר לאחר ופיסות זיכרונות הילדות נארגות לסיפור חיים שלולי היו באמת אי אפשר היה לדמיין אותם.
ילדה משם, חוה ניסימוב, איורים: עפרה עמית, הוצאת מקטרת, 2007 תשס"ז, עמ' לא ממוספרים, 74 ש"ח