בחודש האחרון קראתי ספרים מן העבר. כלומר כל ספר הוא מהעבר, במובן הטכני של המלה, אבל אלה ספרים ישנים יחסית. אזהיר ואומר שאמנם בדרך כלל אני נוטה שלא לכתוב על פרטי עלילה משמעותיים, מה שמכונה "ספוילרים" אבל כאן אחרוג ממנהגי. בכל זאת מדובר בספרים שיצאו לאור קצת אחרי שנולדתי, ואפילו קצת קודם. ואני מניח שגם את הסוף של כיפה אדומה אתם כבר מכירים.

 

הספר הראשון הוא "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?" שכתב  פיליפ ק. דיק.  הוצאת כתר הוציאה מחדש מהדורה של הספר שהתפרסם במקור בשנת 1968 ויצא בגרסה עברית ב  1995.   "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?" הוא קלאסיקת מד"ב, והוא ידוע גם בשם "בלייד ראנר" בעקבות הסרט  בשם זה שהתבסס באופן חפשי למדי על הספר. 

הספר השני הוא  "פלייבק" שכתב ריימונד צ'נדלר (הוצאת כתר מאנגלית: אסף שור). הספר הוא מסדרת פיליפ מארלו, הבלש העייף עם המגבעת, הסיגריה השמוטה והויסקי. גם הוא קלאסיקה בדרכו. 2012-11-10 18.08.06

הספר השלישי, נכתב אפילו קודם. הוא נקרא "כל סיפורי רבי נחמן מברסלב – המעשיות, הסיפורים הסודיים, החלומות והחזיונות" זוהי מהדורה מיוחדת על פי כתבי יד, אוסף שעליו טרח ועמל צבי מרק שכבר שנים הרבה חוקר את חסידות ברסלב וספרותה. (הוצאת מוסד ביאליק ירושלים, ידיעות ספרים, בית יצירה עברית).  רבי נחמן שהיה נרדף בחייו, ושנותיו היו מעטות ורעות זכה לתהילה מאוחרת, והיום הוא פופולארי יותר מהביטלס, לפחות בחוגים מסוימים.

הגיבור של "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?" הוא צייד אנדרואידים, רובוטים דמויי אדם. הוא חי בעולם שאחרי קטסטרופה גרעינית, חציו חרב ומוכה קרינה. בשל סיבה לא ממש ברורה הגיבור, ששמו דומה לפילוסוף צרפתי קלאסי, יוצא למלחמת חורמה באנדרואידים, שחייהם קצובים ממילא והם דומים לבני אדם. כדי לזהות אותם הוא עורך להם מבחני אמפתיה. כי ההבדל בין אדם למכונה הוא היכולת האמפתית. ואם הם לא אמפתים מספיק הוא משמיד אותם. כבר העירו לפני שהעלילה סובלת מחוסר סבירות קיצונית. למה להשמיד אותם, ואם מפקחים על התאגידים בכזו קפדנות למה מאפשרים להם לייצר רובוטים המוכנים לרצוח בני אדם. ומה רע בסתם צילום רנטגן. 

פיליפ מארלו, אבי המודל הגברי השמוט והאומלל. האיש שמחפש את הצדק, והצדק מצידו בא וחובט בפרצופו. איש של עקרונות נעלים, שמחפש עבריינים בפרוטה ומסתבך בצרות שמעבר ליכולתו להתמודד, נדרש גם כאן להבין מי טוב ומי רע ואם יש בכלל משמעות לשאלות כאלו. כיום, בעזרת השיטות המתקדמות במדעי המשטרה אפשר לפתור את התעלומות המורכבות הללו בקלות יחסית. מוצאים כל אחד לפי האיכון הסלולארי שלו, ותצלומו מרוח בכל מצלמות המעקב של תחנות הרכבת. בדיקה פורנזית פשוטה תספר מי ירה במי, ולנו נשאר רק לתהות למה.
מכל הסיפורים הרבים שיש בספר של רבי נחמן תפס את תשומת לבי סיפור אחד, על צדיק מפורסם וחתול.  הצדיק התפלל בחדרו ושמע רעשים ליד הדלת, הוא היה בטוח שהחסידים צובאים על הפתח כדי להתרשם מצדקותו והתפלל בכוונה מרובה ובתנועות מרשימות כמנהג צדיקי החסידים של אז. לימים התברר שהיה זה החתול ששרט בכפתו את הדלת. רבי נחמן מסכם שכל אותם שנים הצדיק התפלל לחתול. זה היה לפני הימים שחתולים היו למפורסמים וצדיקים כבר לא נחשבו למשהו.

יונה וולך כתבה :"אדם צובר זכרונות כמו נמלים בחדשי הקיץ". השיר הולחן על ידי שמעון גלבץ וזכה לביצוע של דורית ראובני אי אז. אברהם טל, במסגרת הפרויקט "עבודה עברית" ביצע אותו מחדש בעיבוד אחר. טל שר "אדם צובר זכרונות כמו נמלים, בחודשי הקיץ" ונשמע קצת משונה, למה לצבור זכרונות כמו נמלים, ולמה דווקא כדאי לאסוף נמלים דווקא בחודשי הקיץ.

לגבי הנמלים התשובה ברורה, כדאי לצבור אותן בקיץ כי בחורף ממש קשה למצוא נמלים. הן נעלמות יחד עם הברווזים, כשהאיש שמוכר ארטיקים בחוף באמת הולך. דורית ראובני גם שרה שהאגדות יפות הן, עד שפתאום עפות הן. החרוז קצת אומלל, אבל זה די נכון. גם כשהאגדות יפות, הן עפות ורק אלוהים ידע לאן.