כמה מלים על מצוינות ועל חיים בעלי משמעות, בעקבות שיחה עם ידידה ותיקה.

בנאום ברכה שנשא נשיא אוניברסיטת בר אילן בטקס קבלת פרס מצוינות כלשהו הוא אמר:

"ההצטיינות הינה אותו ביצוע יוצא דופן של יעדים ומטרות המושגים בזכותם של מרכיבי המצוינות, כפי שפורטו. היא קשורה קשר ישיר לתחרותיות, שכן מעמדו של הפרט כ"מצטיין" נקבע יחסית לאחרים שלא הגיעו לרמתו. הפרט יכול להיחשב "ראשון"  רק אם האחר, יגיע שני. ההצטיינות מאופיינת בכך שהיא גם אובייקטיבית, וניתנת למדידה."

שימו לב קווה אומר ש"ההצטיינות מאופיינת בכך שהיא גם אובייקטיבית, וניתנת למדידה". הוא טועה.

 

ובכן, הצטיינות אקדמית אינה ניתנת למדידה באופן ישיר. והיא אינה אובייקטיבית. אני מניח שעל אף שפרופסור משה קווה הוא פיזיקאי הוא למד שבכל הקשור למדעי החברה יש פער בין המדד לבין התכונה שאותה הוא מודד. השגת ציונים גבוהים היא מדד, שיש לו הרבה חסרונות ליכולת אקדמית גבוהה.  במתן הציונים יש הרבה הטיות ומאחר שהם נעשים באמצעות שיפוט של מרצים כחומר ביד היוצר, שברצותם מאריכים וברצותם מקצרים. ולכן הדבר היחיד הניתן למדידה באופן אובייקטיבי הוא הציון לא ההצטיינות על אף הקרבה הלשונית שביניהם.

מעבר לכך, קשה לראות בפער של עשירית הציון פער משמעותי שבגינו פלוני יהיה מצטיין ואחר לא. סביר יותר להניח שזהו פער מקרי.

הבאתי את הנאום הזה כדוגמה, פרופסור קווה לא לבד. לא בתחום האקדמי ולא בתפיסה על מהי מצוינות. אבל כאן הוא מזקק את האתוס של המצוינות. לא מספיק לעשות משהו טוב ובעל ערך, הוא צריך להיות יותר מאחרים. "שכן מעמדו של הפרט כ"מצטיין" נקבע יחסית לאחרים שלא הגיעו לרמתו".  לא מספיק להיות עשיר, צריך להיות הכי עשיר. לא טוב להיות ספורטאי, צריך לזכות בכל התארים, כי מי זוכר את הסגן של בר כוכבא.

לדעתי התפיסה הזו כוזבת ומתעתעת. ראשית, היא לא מציגה את המחיר הנדרש לאורח חיים תובעני שכזה. מה מפסיד ספורטאי טריאתלון כשהוא מחליט להתאמן חמש עשרה שעות בשבוע, ומה המחיר שמשלמת משפחתו על זה. מה המצב הבריאותי של ספורטאים מקצוענים שפורשים. היא לא מדגישה את המחיר ששילמו הסגנים של בר כוכבא לדורותיהם, שמסרו את כל חייהם למטרה ואף אחד לא זוכר אותם. היא מתעתעת כי היא מעלימה את הסיכון הגדול בלהאבק בכל כוחך למען השג שתלוי כל כך באחרים. לא משנה אם תעשה את המקסימום, יהיה מישהו אחר יותר טוב ממך. ולרוב האנשים יש מישהו יותר טוב מהם, ענין של חישוב פשוט. רוב הסיכויים הם שאתה תשאר מאחור, תשב באולם ותביט בטקס.

 

באותו נאום ממש הוא גם אמר

מהי אפוא מצוינות? אפשר להגדירה כאורח חיים, כגיבוש של מכלול התנהגויות החותרות להשתפרות מתמדת ומיצוי הפוטנציאל האישי, על כל היבטיו.

"מיצוי הפוטנציאל האישי" הוא אחד מהדחלילים המאיימים ביותר בתרבות שלנו. אתה נדרש לחפש פוטנציאל כלשהו הטמון בך, ולעבוד קשה מאד כדי לממש אותו. בדרך כלל לא מדובר בפוטנציאל לשיחה נעימה עם ידידות ותיקות, או ביכולת מיוחדת בתחום הנמנום בחצר בשעת צהריים. זה חייב להיות משהו בעל תועלת או טוב יותר מאחרים. המערכון מ"כבלים" על תחרות היריקה למרחק מראה זאת בדיוק. 

ולא, אני לא מבקש להמליץ על בינוניות ו"ראש קטן". בדיוק ההפך. צריך לעמול ולהשקיע ולשאוף לחיים בעלי משמעות. אבל צריך שהדבר שאתה עמל עליו תהיה לו משמעות בפני עצמו. וכמובן צריך לזכור שחייך והמשמעות שאתה תייחס להם אינם תלויים בנצחון של שבריר השניה על הרץ שמאחוריך, וגם לא בעובדה שהוא נפל מהאופניים ואתה המשכת לרכוב הלאה אל קו הסיום בלי להביט אחור.

 

 

[youtube https://www.youtube.com/watch?v=UyQRdbpFQig?version=3&hl=iw_IL&rel=0&controls=0&w=480&h=360]