היום הייתי באירוע מטעם מקום העבודה שלי. אכלנו ארוחת בוקר (מישהו הרי צריך לדאוג שהאיש השמן ישאר כזה) ואחר כך היו עניינים כאלה ואחרים ונאומים כמקובל, ובסוף הייתה לנו הרצאה על חשיבה חיובית ואושר.
המרצה, שככל הנראה לא הצליח לתפוס ג'וב ממשלתי כמו שלי ונאלץ לכתת רגליו ממקום למקום בפרצוף מאושר, סיפר לנו שבעוד עשרים שנה שמונים אחוז מהאנשים ימותו מדכאון קליני. או משהו כזה. ושום שוקולד לא יעזור להם. חצי מהאנשים שעתידים להיוולד בשנה הקרובה יסבלו מעצבות כרונית החל מגיל שלש, ויזדקקו לטיפול תומך עד סוף בית הספר. העממי. מזל שהנכד שלי נולד לפני שבועיים. הוא גם סיפר לנו שהרוב גנטיקה <<הכנס פה בדיחה חסרת טעם על פולניות>> וקצת זה נסיבות, והכל בעצם תלוי בגישה שלנו לעניין. צריך לראות את הכל כמו משחק אחד גדול ואז החיים יהיו יפים יותר וזוהרים ומסנוורים שאפילו משקפי השמש שלי לא יספיקו. הוא אמר שארבעים אחוז מהאושר מורכב מזה. (הוא בנה לנו מין סל כזה, כמו הגרפים של ההשקעות בדה מארקר). כמה מהעובדים בצוות שלי כבר אמרו שלישיבה הבאה הם מביאים רביעית קלפים וישאלו אותי אם יש לי דבורנית דינסמור. אחרים רמזו שהם מצפים לריקודים במקום ישיבות מחלקה על תכניות עבודה לשנת 2015. רטנתי אליהם בשקט שיחזרו מהר לאקסל אם הם לא רוצים למצוא את עצמם מתרוצצים בארץ לפרנסתם ומציעים לאנשים רעיונות משונים על החיים.
אני חושב שאין הרבה דברים מדכאים כמו הרצאות על אושר. כאילו שאין לי מספיק דברים לדאוג עליהם שעכשיו אני חייב להיות גם מאושר. פעם בשביל להיות גבר מכובד היה מספיק לך משרה בעיריה, להגיע הביתה בלי להתעכב יותר מדי במשרד, וכשהגעת לגיל ששים וקצת יכולת לשבת במרפסת עם אבטיח וגרעינים ולצפות שיביאו לך כוס סודה. (טיפה קרח, כמו שאני אוהב). אז עכשיו זה לא מספיק. כלומר באמת. כל מקום שאני הולך ומישהו אומר לי שאני צריך להיות יותר רזה, ולעבוד על הסגנון האישי כדי למתג את עצמי, ולהגיע למיצוי של כל היכולות שלי, וכמובן לשלם את כל החשבונות בזמן. זה ממש מעייף כל הדרישות האלה. את הכל ביחד, ועוד להיות מאושר תוך כדי.
אז תשמעו לי – עזבו אתכם – תנו לרטון בשקט. אין כמו עגמומיות הגונה של בקר, עצבות של ערב ודכדוך של מוצאי שבת.
והנה שיר שימלא אתכם באושר לפחות לשלש דקות ושלושים וחמש שניות
[youtube https://www.youtube.com/watch?v=FVMZ5kgBKPY?rel=0]