ליברליזם חדש ובטחון עצמי

לאחרונה השתתפתי בלא מעט דיוני פייסבוק עם חסידי הליברליזם על ענינים כאלה ואחרים. הם יוצאים בשצף קצף להגנת מה שהם מכנים "החירות". לדבריהם כל פגיעה ברכושו של אדם היא עוול מוסרי, והזכות היחידה השרירה היא "זכות שלילית" כלומר המנעות מפגיעה בקנין.
התיאוריה המוסרית שלהם נשענת על כמה וכמה הנחות יסוד שרירותיות שאין שום אפשרות לתמוך אותן באופן חסין לביקורת.
המרכזיות הן
1. יש זכויות – בלי להצביע על המקור להן. אי אפשר לומר שזו "מוסכמה מוסרית". כי אז נשאל – מוסכם על מי? הדעות הליברליות היו תמיד מיעוט, ונותרו כאלה.
2.הם מוסיפים טענה שזכויות חייבות להיות מוחלטות, ובשל כך זכות שאינה מוחלטת לא יכולה להיות זכות – זו טענה שאינה מוכרחת לוגית. ניתן לדבר גם על זכויות יחסיות בלי להכנס לשום סתירה, זו רק הגדרה.

בשביל לערער תיאוריה לא צריך להציג חליפית, מספיק להציג את הקשיים שהראיתי. ובכל זאת אזכיר שישנן לא מעט תורות מוסר חלופיות. אחת, שתניח שיש גם חובות חוץ מזכויות. זאת העמדה של שלש הדתות המונותיאיסטיות.
אחרות – חילוניות יציגו מערכת עם זכויות מתנגשות ויבקשו לדון בשאלות העולות ממנה.

בשל כך יש לתהות על עוצמת הביטחון העצמי המופגן אצלם בכל דיון על עניני השעה והעולם. כדי להצדיק את עמדתם או לגנות אחרים הם חוזרים שוב ושוב על אותן טענות שכאמור, קשה להציג אותן כאמת מוחלטת או אפילו כתיאוריה שלמה, והן אמונות – ולא יותר.

ואם דיברנו על אמונות – הרי שלטעמי כשאני צריך לבחור בין אלוהים לבין מארי רות'ברד ואיין ראנד, התשובה ברורה.