אה. זה נורא פשוט. הולכים לבוס ואומרים לו מה שחושבים עליו. אחר כך מפרסמים את זה בפייסבוק ליתר בטחון. וככה תהיה מובטל לפחות לשבע שנים. ואחר כך תתרגל. אפשר גם לעבוד בהיי טק. זה יגביר את הסיכויים שלא תעבוד מגיל ארבעים והלאה.
טוב, תפסיק, אתם אומרים. אנחנו מחפשים מתכון כיצד לפרוש בגיל ארבעים עם ממון בכיסנו שנוכל להשקיע אותו בהשקעה פסיבית ולחיות מהרווחים. כמה אנחנו צריכים בשביל זה?
שאלה יפה.
השבוע התפרסמה ב"הארץ" כתבה על "מר שפם הממון", בלוגר שפרש מעבודה לפני כמה שנים ומאז מטיף מתורתו להמונים, כמובן עם ראיון עם דורית הרטמן – האישה והבלוג. ואיך עשה זאת המשופם? "מה שאיפשר לפיט ואשתו לעשות זאת היה העובדה שבמהלך עבודתם הם חסכו 65% מהכנסתם ואת החיסכון השקיעו בקרנות סל ושני בתים להשכרה." כל הכבוד. באמת. זה מזכיר לי קצת את הסיפור שחותני ז"ל היה מספר על איך להתעשר באמריקה.
כשהגעתי לאמריקה היו לי רק שני סנט. קניתי בהם תפוח, ואז במקום לאכול הברקתי אותו יפה ומכרתי בארבעה סנט. כך היה לי כסף לקנות שניים. המשכתי ואחרי שבועיים כבר היה לי דוכן של תפוחים. ואז, אחרי חודש – דוד הנרי מת והוריש לי את רשת הסופרמרקטים שלו.
בקיצור, לא מדובר באלה שאין להם גרוש ומחפשים עבודה בשביל שיהיה להם מה לאכול אלא בצרות של עשירים שאין להם ממש חשק לעבוד. אבל למה זה חשוב? למה כותבים על זה כל כך הרבה? אני יכול לחשוב על שתי סיבות לפחות. חוץ מהעובדה שצריך למלא את העתונים במשהו, ונמאס כבר מתמונות של חתולים באינטרנט. קודם כל, זה מעניין את האנשים החשובים. מעמד הביניים שמרוויח המון כסף ולא מרוצה מהחיים שלו כי הוא עסוק מדי. הם קוראים כתבות ואולי יסתכלו על הפרסומות ונרוויח מהם קצת. אבל יש דברים קצת יותר עמוקים.
קודם כל, הצגה של חריגים שעושים דברים בלתי אפשריים כמו להתקלח במים קרים ולאכול שעועית כל השבוע, מראה שזה לא באמת. זה משהו בשביל אנשים עם שפם ובחורות עם בלוג. אנחנו לא יכולים לעשות את זה, כי זה לא באמת. כמו נערת הגומי בקרקס. אנחנו נאנח ונגיד "הלוואי שיכולנו" או "איזה שטויות אלה" ונמשיך את החיים הרגילים. בסוציולוגית קרואים לזה "אישוש הסדר החברתי".
ויש את ההיבט הפוליטי. לא במפתיע התיאוריות הפופולאריות בכתבות מסוג זה הן אלה שמטילות את האחריות על היחיד. אם אתה תצא מה"מטריקס" (לא יודע מה יש להם נגד מטריצות אלה) ותשתחרר אלוהים יודע ממה, אז תבין שאתה שוטה שבעולם. תפסיק להאשים את כולם ותיקח אחריות. הרבה יותר נוח להסתכל על כל הבעיות כאילו הן תלויות ביחידים, שאם רק יפסיקו להתבכיין הכל יהיה יפה יותר. אז תעזבו אותי באמת, קניתי טלויזיה 80אינטש ומשדרים עכשיו כתבה חשובה של מיקי יחימוביץ על הפנסיה. כמה נורא.
…..
גילוי נאות
1) אני לא באמת עני. תראו מה כתבתי פה
2) עד גיל עשרים וחמש היה לי שפם
הסבר נוסף – כיוון שזו אלטרנטיבה שמטילה ספק בכל מה שאנחנו מכירים. כל מי שעושה את זה מוותר על דברים משמעותיים בחייו. זו אינה הרפתקה למי שיש להם, אלא למי שיכול להיות להם ואלו לא חריגים. אז נכון שזה מדבר על שניים-שלושת העשירונים העליונים, אבל זו אלטרנטיבה.
רובנו (כמוך) פוסלים אותה על הסף כמשהו לעשירים, אך זה ממש לא המצב. אני מניח שאתה מכיר את הסולידית – היא וויתרה על הרבה דברים בחיים (כפי שאני מבין מהבלוג שלה) כדי לחיות כך. אני עצמאי – המרתי היעדר דאגה כלכלית בחופש. עכשיו אני יכול לעשות מה שאני רוצה ואני כל הזמן צריך להיות מוטרד כספית. זו אלטרנטיבה שיתרונות בצידה וגם חסרונות.
בעיניי אתה מפספס את העיקר – אפשר לחיות את החיים גם בלי לצרוך אותם. יש לזה מחיר, אך גם יתרונות.