הרב חיים נבון פירסם במוסף "שבת" של "מקור ראשון" מאמר הקורא ל"הפרטה ולא הפרדה". בדף הפייסבוק שלו הוא אומר כי "אני חושב שהמאמר הזה הוא אחד החשובים שפרסמתי." אינני יודע אם אכן זהו "המאמר החשוב" אך אאמין לנחתום המעיד על עיסתו, ואבקש לדון במאמר ובמה בעולה ממנו. ותודה לידידי הלל אפלבום שהסב את תשומת לבי לפרסום זה.
כותרת המשנה של המאמר היא
לאחר שהוכח שמערכות המנוהלות בידי המדינה פועלות ביעילות פחותה, אין שום סיבה שלא להפריט גם את שירותי הדת. אין להפרטה הזו שום קשר לצביון המרחב הציבורי שעליו צריך להיאבק
ומרחיב מיד:
השיח הישראלי דוחס מתחת לסיסמה "הפרדת הדת מהמדינה" שני נושאים שונים, שהקשר ביניהם רופף למדי: חילון המרחב הציבורי והפרטת שירותי הדת. במאמר זה אטען ש"הפרדת הדת מהמדינה" במובן הראשון היא קטסטרופה, ולמעשה אינה אפשרית כלל במציאות הישראלית. לעומת זאת, "הפרדת הדת מהמדינה" במובן השני היא חיונית מאין כמותה.
אפתח ואומר כי הרעיון להפרטת שירותי דת אינו של הרב נבון בדווקא, ולא מבית המדרש במודיעין יצא חידוש זה. ידידי הותיק ד"ר הדר ליפשיץ, סיפר לי על לא מעט יוזמות שונות לשינוי מקום המדינה בנושא זה. אחת מהן מפורטת במאמרו "כשרות בלתי כשרה: הבעיה והצעה לפתרון" כחלק מפרויקט 'אור חדש' של תנועת 'נאמני תורה ועבודה' , שלדבריהם "חותר לדמוקרטיזציה של שירותי הדת בישראל ולקידומם". כך או כך, מסביר הרב נבון כי דמותה הכללית של המדינה צריכה להיות יהודית דתית, ואני מניח שהוא מתכוון לגרסה הדתית יהודית שהוא עצמו אוחז בה, ולא לוואריאציות אחרות, ומנמק:
מדינת ישראל נשענת על זהות משותפת, וזהות זו אינה יכולה להיות מנותקת מהדת היהודית. הרצון לגרש את הדת מרשות הרבים אל תחומם של היחידים הוא חסר סיכוי, כשם שהוא מסוכן. אנשים מוכנים למות ולחיות למען מדינתם, משום שהיא מבטאת את זהותם. מדינה אינה רק מסגרת ביורוקרטית. היא ביטוי לזהותם הקהילתית של אזרחיה. רוב אזרחי ישראל מוצאים בזהות הזו גם רכיבים מסוימים של הדת היהודית ושל אמונת היהודים. מדינת ישראל היא מדינת היהודים וגם מדינה יהודית, ואי אפשר לנתק ממנה את יהדותה מבלי לפצוע אותה באופן אנוש.
מי שמעונין להעמיק בטיעון הזה, אמליץ לו לעיין בספרם המעניין של ידידי גידי ספיר וחברו דני סטטמן “דת ומדינה בישראל – עיון פילוסופי משפטי“ שיצא לאור לאחרונה, וגם הרב נבון מוצא בו בבחינת אסמכתא לדעה זו שהוא מציג. אפשר להסכים לרעיון הזה, אפשר לדחות אותו. בנימוקים רבים ומגוונים. אני לא אעסוק בכך כאן, אלא בהמשך המאמר שהוא עיקר הטיעון של הרב נבון, ובו הוא קורא להפרטה של שירותי הדת.
כפי שאמר בפתיח, גלוי וידוע שהמדינה חדלת אישים היא בכל מה שקשור לאספקת שירותים, ולפיכך רצוי להפקיע מידיה כל אחריות לביצוע משהו ולהותיר לה את הרגולציה. הרב נבון מדבר על "הרפלקס האידיאולוגי הקלאסי" המזמין ריכוזיות בשירותי הדת, וטוען ללא שמץ של אידיאולוגיה או רפלקס חלילה כי
הניסיון מוכיח שבתחומים רבים ניהול ממשלתי ריכוזי מביא לניוון. אין שום יסוד רוחני שמחייב אותנו לשאת את הניוון הזה כגזרת גורל.
וממליץ אגב המאמר להפריט גם את שירותי החינוך. הרב נבון עיוור לבסיס האידיאולוגי של שיטתו שכאן, ומציג אותה כמובן מאליו, דבר שאינו טעון הוכחה. זוהי דעה נפוצה לצערי, אך אני מתקשה להבין מהיכן הביטחון העז הזה. נראה לי שהקשיים שנתקלו בהן הפרטות לא מעטות, שגרמו לדרדור איכות השירות והעשרת כמה מנהלים, מחייבות לפחות דיון מחודש בשאלה מתי כדאי להפריט ואת מה. ראו למשל את כישלון הפרטת שירותי אחיות בתי הספר, כפי שעולה מפסיקת בג"ץ שגם מדבר על גבולות ההפרטה. ד"ר ליפשיץ, אגב, אינו מדבר על "הפרטה" אלא על "התחרה" שהיא עיקרון שונה, ועיין שם.
מעבר לכל זה, אני מבקש לשאול האם באמת עניני הדת הם "שירותים" שמסופקים ל"צרכנים". ומה עושה לשיח הגדרה שכזו. הרפלקס האידיאולוגי הקפיטליסטי מבקש להציג כל דבר כ"שוק". הכשל הראשון הוא הערבוב בין יכולת הבחירה האנושית למנגנון של השוק. אנחנו כבני אדם ניחנים ביכולת להעדיף ולבחור בין חלופות שונות, במידה כזו או אחרת של הצלחה. אך בחירה אינה זהה למנגנון השוק הקפיטליסטי, אלא להפך. השוק הוא מקום שבו יש ביטוי מסוים לבחירה. הפיכת כל פעילות אנושית שיש בה ממד של בחירה לפעילות של שוק, היא טעות תפיסתית וניסיון להצדיק שיטה מסוימת של קבלת החלטות ולא אחרת. (וגם תומר פרסיקו מעיר על כך בדרכו) כמו שנכתב בספר דברים, משה נואם לפני קהל עדת בני ישראל ואומר – הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּווֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ. משה רבנו אינו מציג את סחורתו למכירה בפני לקוחות מעוניינים ומקווה שיקנו את מה שהוא מוכר. ההיגיון של השוק מציג את הכול כסחורה המועמדת לבחירה, שאין לה שום יתרון חוץ מהערך והסיפוק שהיא משיאה לאנשים הקונים אותה. ההיגיון של השוק הופך את כל יחסי האנוש ליחסים מסחריים, על פי הגיון מסחרי. ולא, דמיון איננו זהות. נישואין, על אף ההיבט החוזי שבהם אינם רק "הסכם לאספקת שירותי מין בלעדיים וטיפול בצאצאים וכביסה", ובאמת שאין לי מה להגיד למי שאינו מסוגל להבחין ביניהם.
ואריאציה אחרת לשיח הקלוקל הזה הוא תרגום של כל דבר ל"יחסי ספק לקוח". שיח ספק-לקוח חודר למקומות העבודה, ומחלקת השיווק היא "הלקוח הפנימי" של מחלקת ההנדסה, או להפך. ויותר מזה – הטירונים או ההורים שלהם הם הלקוחות של המ"מ, ההורים בבית הספר רואים את המורים כספקים, העבריינים הם הלקוחות של "מערכת המשפט" שצריכה להפיק מוצרים ראויים ותקינים, במחיר שווה לכל נפש. זהו אבסורד, לדעתי. לא כל מערכת יחסים בה מישהו נותן לאחר משהו היא יחסים מסחריים. שכן קרוב אינו "סוחר בשירותי שכנות" וחברות טובות אינן קשורות אישה לרעותה ב"הסכם משתמע לאספקת שירותי האזנה לצרות, כולל חבילות טישו במידת הצורך".
על פי השיח הזה אנחנו הצרכנים נאבקים על זכותנו לקבל תמורה ראויה לכסף שאנחנו משלמים, ולכן באמצעות כיסנו אנחנו נכה (מישהו או משהו) בכיס שלו. זו זכותנו הטבעית, ויש שיאמרו אפילו חובתנו להיות "צרכנים נבונים". שיח הצרכנות הוא שיח מדיר. מי שאין לו כסף בכיסו אינו יכול להצטרף למאבק. אתה לא יכול להחרים מוצר שממילא אין לך כסף לקנות אותו גם אם יוזל בעשרים אחוז. בתור שכזה הוא תמיד יהיה מאבקם של אנשי המעמד הבינוני, אלה שגם כך נתפסים בשיח הציבורי כ"אנחנו" המשמעותי שבכלל יש לעסוק בו. אלה הבעיות שכביכול מטרידות את "הישראלי" המדומיין, שחי במרכז הארץ משלם מסים והולך למילואים. הצרכן הזה הוא הדובר הלגיטימי, וההצדקה למיקומו כדובר היא היותו זה שמניע את גלגלי הכלכלה, בלעדיו יקרוס הכול, ואקט הרכישה הוא זה שנותן לו את הסמכות וההצדקה לתבוע תביעות. למי שאין הפרוטה בכיס, אין זכות להצטרף למאבק כלשהו מאחר שהוא לא נמצא במערכת היחסים שבין המוכר לקונה, ובכלל מחוץ למערכת היחסים הכלכלית הראויה, בין אנשים שמוכרים מרצון לקונים מרצון. על פי הנחות היסוד הגלומות ב'מאבק צרכני', הצרכן יכול להיאבק כי הוא זה שמספק למוכר את עילת קיומו ועליו הוא נשען, מערכת יחסים כזאת מוציאה החוצה ומשתיקה את חסרי היכולת הכלכלית, לא רק בגלל העדר הנגישות שלהם לאמצעי תקשורת, אלא מוסרית. ולכן בהפיכת כל דבר לשירותים שנרכשים בשוק יש סכנה נוספת,אזרחית. זהו מעבר מדמוקרטיה בה לכל אחד יש קול, לשיטה בה השקל יענה את הכל.
בנוסף לכך, כפי שרמזתי קודם, אני חושב שמנקודת מבט דתית זוהי עמדה מעליבה. לשיטתם של המאמינים, עקרונות הדת שלהם הם משהו עליון. מעבר להגיון אנושי. הדת מבקשת להיות הדרך המכוונת את חייו של האדם בעולם הזה, להבדיל בין הטמא לטהור, ולומר למאמינים מהו החושך ומהו האור. בית הכנסת והמקווה הם מקומות קדושים, בהם האדם מתפשט מהוויתו הגשמית ומתחבר אל הטרנסצנדנטי, או מתחטא לפני בוראו, כל אחד לפי טעמו. בגישה המובאת במאמר – גם הם הפכו להיות אתר לאספקת "שירותי דת" שספקים צריכים לתת להם אותם, במחיר נאה וברמה המתאימה ליכולת הקניה "שלנו".
לסיכום, איני בקי במצב הפיקוח על הכשרות בימינו, ואני מאמין לרב חיים נבון שהוא דורש תיקון גדול. אך לא תהא כהנת כפונדקית, והחיים אינם רק שוק.
מסכים מאוד. כל הטיעון של הרב נבון לא מובן לי. איך אפשר לעשות תחרות בשירותי דת? אנשים דתיים בוודאי יבחרו ברב על פי הקהילה שלהם, והזרם שהם משתייכים אליו, ולא בגלל שהוא זול יותר או נחמד יותר. לגבי אנשים חילוניים בחירה לפי שיקולי שוק חופשי היא אסון, כי זה יכניס אותם לתוך הכיתתיות הדתית. האם הוא רוצה להעתיק את מלחמות החסידים והמתנגדים, האשכנזים והספרדים, האורתודוכסים והרפורמים וכו' גם לתוך החברה החילונית?
ויותר מזה – מי יקבע איזה רב עומד בתקן היהודי? האם המדינה תפקח על הכשרת הרבנים ועל "איכות עבודתם" כמו שנעשה בשירותים מופרטים אחרים? אולי נאפשר גם לדתות אחרות להציע את שירותיהן אם זה יהיה זול יותר?
זה בדיוק מה שטענתי. דת מונותאיסטית מחייבת השלטה של א-ל אחד, ודחיית כל האמונות ודרכי הפולחן האחרות כ'עבודה זרה'. לעומת הסדר העולמי שהיה מקובל, היה שכל אחד בוחר את האל שלו, מעצב את דמותו כרצונו ועובד אותו בדרך המקובלת עליו, 'חיה ותן לחיות', נוצר עולם שבו שואפים להשליט על כל העולם אמונה אחת, אם זו אמונה דתית -כיהדות, נצרות ואיסלאם – ואם זו אמונה חילונית – ליברליזם, סוציאליזם, מדע, ואפילו … פוסט-מודרניזם. אני שגם כהני הדת היהודיים שבמודיעין מתחילים להבין את ה'בראך' שהביאו לאנושות במלחמתם הקנאית בתרבות הסובלנית שניסיתי לכפות עליהם!
בברכה, אנטיוכוס לוינגרוס
יופי של דרשה לחנוכה. איך זה קשור לתוכן הפוסט?
בס"ד כ"ה בכסלו ע"ה
לגלעד – שלום רב,
נסיתי להראות שהפיכת ה'הפרטה' לערך מרכזי, יכולה להמשיך לדרישה להפריט את הדת עצמה, בדרישה להפכה לעניינו האישי של כל אחד, מה שלא נראה לי שהרב נבון מעוניין, ודרישת חופש הדת עלולה להוביל לכפייה אנטי-דתית, כאשר ה'חופש' הופך בעצמו לדת.
וכמה מילים בנושא שהעלה הרב נבון
בכלל לא שייכת הפרטה במערכת של בית-דין. בית הדין צריך ליישם את החוק עליו הוא מופקד – בית משפט מיישם את חוק המדינה ובית דין דתי את חוקי הדת. היחיד בוחר אם רצונו להיות אזרח באותה מדינה או להשתייך לאותה דת, אך הבחירה הכללית אינה אומרת שהאדם מרוצה מכל סעיף שבחוק, ולפיכך טבעי הוא שהאזרח לא תמיד מרוצה מהחלטות בית הדין.
כדי להקל את העימות בין מערכת המשפט לבין האזרחים החייבים לקבלה ננקטים מספר צעדים: א. השתתפות נציגי ציבור, בצד אנשי המקצוע, בבחירת השופטים. ב. פומביות הדיון, וחובת ההנמקה, המאפשרת לציבור להבין 'מאיזה טעם דנתוני?', וכן מאפשרת להגיש ערעור על החלטות בית המשפט לערכאה גבוהה יותר.
גם במערכת בתי הדין הרבניים קיימת השתתפות נציגי ציבור בבחירת הדיינים, וכן קיימת חובה לבתי הדין לנמק את פסקיהם ולאפשר ערעור על החלטותיהם. אמצעים אלה, במידה שהם מיושמים – מגבירים את אמון הציבור במערכת.
בברכה, ש.צ. לוינגר
פינגבק:על החילון ושוק הדתות | ביקורת המציאות
השיח הקפיטליסטי השליט צורת חשיבה שגורמת לנו לראות את המציאות כך: כל כשלון של מערכת ציבורית הוא כשלון השיטה, כל כשלון של מערכת פרטית או כשלון אישי. כך למשל השירות בכל חברות הסלולר הוא נורא ואיום (על פי סקרים בלתי תלויים, לא אני אמרתי), כך גם השירות של הוט, חברות האינטרנט וכדומה. רק בזק ניצבת מעל עם שירות טוב משל כולם, או חברת החשמל למשל. אך במקרים הראשונים הבעיה היא נקודתית – מנכל הוט, או נותני השירות הצעירים בחברות הסלולר. אך כאשר השירות במשרד ממשלתי כלשהו לא טוב, הבעיה היא בשיטה – המערכת הציבורית לנצח תכשל.
לעניין השיח העסקי – אני מסכים לחלוטין. בשירות המילואים האחרון שלי ישבתי לדיון עם איש יחידת המחשבים שביקש ממני כל הזמן לנסח את הצרכים העסקיים שלי ממנו. מאוד רציתי לומר, אך לא אמרתי, שאין לי שום צורך עסקי ממנו. אני רוצה להגן על המדינה ובשביל זה יעזור לי פיתוח כזה או אחר. אני לא בא למילואים בשביל הכסף (גם פה עצמאים משלמים מחיר), אז מה זה כל השיח העסקי הזה.