קפיטליזם בסגנון גאנגנאם והמדינה

 

דור צח מראיין למוסף כלכליסט את אוני הונג, שכתבה את הספר 

The Birth of Korean Cool: How One Nation Is Conquering the World Through Pop Culture

על היווצרות הפופ הדרום קוריאני כמיזם ממשלתי שמטרתו להרוויח כסף, ולשנות את דמותה של דרום קוריאה ברחבי העולם.
צח מתאר שם כיצד מאמץ ממשלתי מרוכז בדומה למה שנעשה בימי המלחמה הקרה בתחום הספורט, מסמן מועמדים מתאימים ובונה אותם למטרה זו.

הכתבה מעניינת מאד (את הספר עוד לא קראתי) ומעלה את השאלה על מקומו של אמן יוצר בתוך תעשיה שבאופן מובהק מכינה אותו למטרות מסוימות. זו שאלה חשובה אך אותי יותר מעניין הרבה יותר לראות את ההתנהלות הקפיטליסטית של דרום קוריאה. בדרום קוריאה יש משטר כלכלי שניתן לכנות אותו "קפיטליזם של מדינה". על פיו במדיניות שאינה עולה בקנה אחד עם ערכי החופש הליברליים, המציגה מודל של תכנון ממשלתי בהיקף משמעותי שעשוי להיחשב במערב מרחיק לכת, יחד עם שימוש במנגנוני שוק. ולא, אני לא מתלהב מהגבלות של חופש, ויודע שברוסיה סובייטית היו עושים ככה, ואני לא תומך בדיקטטורות משום סוג שהוא, רווחיות וצומחות ככל שתהיינה, אבל יש פה נקודה שצריך לשים אליה לב כשאנחנו חושבים על מה שהניאו ליברלים מכנים "חופש" כשכוונתם למיעוט רגולציה על יזמים ובעלי הון. יש כאן קפיטליזם שלא מבוסס על חופש כאידיאולוגיה, ונשען על הממשלה, ובניגוד למה שמספרים לנו תמיד זה עובד כבר שנים רבות ומצליח להסתגל לשינויים בכלכלה העולמית. 

כי את זאת יש לדעת – קפיטליזם אינו רק תיאוריה מימי אדם סמית ריקרדו והחברים, אלא שיטת ממשל כלכלית חברתית שיש לה היסטוריה מגוונת, ושיטות שונות להתנהל. הקפיטליזם לא נולד כ"שוק חפשי" שבא להבטיח חירות לכל אדם, בקושי לגברים לבנים מהמעמד הנכון.  נכון, יש לקפיטליזם יסודות אידיאולוגיים אבל אי אפשר להסתכל עליו היום רק בצורה הזו. גישות כאלה מניחות עקרונות מופשטים שאף פעם לא היו קו מנחה קונקרטי כדי לעשות ספקולציות שלא היו ולא נבראו.
הקפיטליזם כתופעה היסטורית נוסד על גבם של עבדים שהובאו בספינות, ובדמם של מיליוני בני אמריקה הדרומית שנטבחו בשביל זהב, ועוד מיליונים בכל המושבות הקולוניאליות. שם הכל התחיל, ואדם סמית, מה לעשות, אטם עיניו מראות את מקומם של העבדים בתשתית המסחרית של אירופה. הקמת התאגידים. ישויות שהן פיקציה משפטית, שכמו שאמר מישהו – אילו הם היו אדם הם היו נחשבים לפסיכופת, היא אירוע משמעותי שמשנה את כל השיח אודות האדם הבודד וזכויותיו.   והרבה מאד דברים אחרים קרו, מאז המאה התשע עשרה המהפכה התעשיתית, מלחמת העולם השניה, הקפיטליזם הקיינסיאני, הקפיטליזם הניאו ליברלי, המשבר של 2008. אז לדידי מה שצריך הוא לדבר על לאן הולכים מעכשיו, ולא רעיונות על רובינזון קרוזו ופיקציות של רצון חופשי לישון מתחת לגשר.

==

ואם כבר דיברנו על תיאוריות ליברליות וניאו ליברליות אבקש לומר מלה או שתיים בעניין התנועה הליברלית החדשה בישראל, המכונה גם  התל"ח . אני מניח שיכול להיות שישנם חברי תל"ח הכותבים בפייסבוק ומעוניינים לנהל שיחה נעימה על סוגיות חשובות. באמת שאינני מוציא מכלל אפשרות  שישנם כאלה טובים חברותיים אוהבי אדם וחובבי האנושות, בהחלט ניתן לחשוב שאולי ישנם כאלה, לצערי לא זכיתי לפגוש אף אחד מהם.
למרבה הצער, כל אלה שיצא לי לקרוא בפייסבוק ובאתרים אחרים יודעים להגיד את אותם הדברים שוב ושוב ושוב. לדידם – כולם סוציאליסטים, היטלר? סוציאליסט, מילטון פרידמן? סוציאליסט שבסוציאליסטים. ממש כמו בשירו של אדם סנדלר על חנוכה.  לשיטתם הקפיטליזם הוא רק מה שלשיטתם הוא קפיטליזם, ויתווכחו איתך עד בוש שרק ההגדרה שלהם לקפיטליזם וחירות היא היא היחידה ואין בלתה. והמציאות מוכיחה שכל מה שטוב הוא בגלל שנעשה בשיטות קפיטליסטיות, וכל מה שלא טוב הוא בגלל שלא נתנו לקפיטליזם באמת לפעול.ויש להם ביטויים אופייניים כמו "בפעם האחרון שבדקתי", ו"רד הרינג" שמזכיר לי סעודה שלישית ואני לא יודע מה הוא קשור בכלל.
אבל הביטוי שהם הכי הכי אוהבים הוא "אתה מתווכח עם איש קש". בזה הם צודקים – זו בדיוק הבעיה. ולכן הפסקתי להתווכח איתם.

.

.

(תודה לעבגד יבאור)