יוצאים לעצמאות?

מדי פעם מופיעות בתקשורת כתבות המציגות את הקשיים שבפניהם מתמודדים האנשים והנשים המנהלים עסקים קטנים, ולפעמים עסק בו הם העובד היחיד. כך לדוגמה בילי פרנקל כותבת ב YNET

לבד בשטח: סיפורי הישרדות של עצמאים

לצלם יפתח חבלין נמאס מהעיכובים בתשלומים מלקוחות, מומחית האקסל ג'וד ברק נאלצת לעבוד גם כשהיא חולה, והדיאטן והמאמן מורן לסקוב, ממליץ שאחד מבני הזוג יהיה שכיר כדי שתהיה רשת ביטחון. עצמאים בשוק העבודה הישראלי מספרים על האתגרים – פרויקט מיוחד ליום העצמאות

תקראו, יכול להיות מעניין.  המון קשיים וים של טענות לממשלה. אבל אני רציתי לומר כמה מלים על השיח הכפול בכל הקשור לאנשים הללו.

השיח הזה מתעתע.  קודם כל, הוא אינו מציג חלופות אמתיות העומדות בפני האדם העובד. החיים הללו אינם באמת אפשרות הפתוחה בפני רבים וטובים. אז טובים אולי כן, אבל רבים בוודאי שלא. הכלכלה בת זמננו מבוססת בעיקר על ארגונים בינוניים וגדולים שאינם "שייכים" למישהו. יש את אלה המדינתיים, אבל גם ה"פרטיים" הם ברובם תאגידים השייכים למספר רב של מחזיקי מניות. בשל כך, מי שרוצה לעבוד לפרנסתו, רוב האפשרויות העומדות בפניו הן להיות שכיר. אין כמעט בחירה אמתית בין שתי אפשרויות שוות, אלא תחום אחד שממלא את כל אפשרויות התעסוקה, ועוד אחד, קטן יחסית. 

בעברית מכנים אותם "עצמאים" ומחברים לסוג העיסוק הזה ערכים חיובים. כפי שתראו בכתבה, חיי העצמאי הקטן אינם פשוטים כל ועיקר, ובכל זאת באופן אבסורדי, היתרונות בלהיות שכיר מוצגים כחסרונות, או שמא מידה מגונה, וחסרונות העצמאי נראים לפתע כיתרונות מופלאים.

עצמאים הם אנשים שדואגים לעצמם, שעומדים ברשות עצמם ובכלל עצמאות הרי נחשבת בתרבות שלנו לערך חיובי.  ממש כמו בטור שהזכרתי המיוחד ליום העצמאות, ומשווה בין עצמאות מדינית לאופן תעסוקה. ומי הוא זה שאינו עצמאי? השכיר.  שכיר הוא מלה ישנה, עוד מימי המקרא. "לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא." (ספר דברים, פרק כ"ד) אך ברור, גם מהפסוק וגם מההקשר ההיסטורי שלא מדובר בצורת ההעסקה של היום. כך או כך, השכירים (שמילולית משמעות התיאור אינו ניגוד לעצמאי) מוצג בשיח הזה כאנשים שאמנם עובדים אבל חיים על חשבון אחרים, ה"עצמאים" שהעסק בבעלותם. כולם יודעים שמישהו אחר משלם להם את הפנסיה ואת קרן ההשתלמות, בנוסף למשכורת שלהם. עוד לגנותם יאמר כי השכירים כי "יש להם בוס על הראש" והם לא באמת ברשות עצמם. גם כאן יש תעתוע. גם אם לא נחשוב כסוציאליסטים ר"ל הסבורים שמעשה ידיו של השכיר  צריכים להיות שלו, ונבחר בגישה קפיטליסטית טהורה, המשכורת שמקבל העובד יחד עם כל מה שנלווה לה הן מה שהוא השיג בזכות יכולותיו, ממש כמו עצמאי שמכר את סחורותיו בשוק התחרותי. ואם נחשוב על זה עוד קצת נסכים ש"יש לך בוס על הראש" הוא לא בהכרח גרוע בהרבה מאשר לדעת ש"הלקוח הוא המלך" ושאר מחויבויות.

ולמה זה המצב? אני יכול לנסות להסביר. השיח הכלכלני הפופולארי בעידן הניאו ליברלי מבוסס על הצגת הקפיטליזם של ימינו באור רומנטי.  ממש כמו בסיפורי אדם סמית על האופה ומוכר הבשר, והאגדה על האלה שהמציאו את הכסף במקום להחליף תרנגולת בתריסר ספרים משומשים של מילטון פרידמן. אחד מהגיבורים  של אגדות הכלכלה הוא היזם שחולם ולוחם ומניע את גלגלי הכלכלה והוא הוא שיעלה בהר ה' ויקום במקום קדשו. או לפחות ידליק משואה.   

ולכן, על אף שמבנה הכלכלי של זמננו הוא כזה המוטה לטובת העסקים הענקיים, ה"עצמאים" הם אלה שנושאים את החזון הקפיטליסטי. הם אמורים ליצור את מקומות העבודה ולהצמיח את השוק. לכם צריך להעלות אותם על נס. גם אם זו לא ממש הדרך הטובה לנהל את חייך הכלכליים, כבוד תקבל.

ולאן נלך מעתה? נטיף למצב בו יתבטל מעמד השכיר שמשיג לעצמו כל מיני דברים והמעסיק האמיץ עלול להיות מחויב אליו ונעבור לחברה של "פרילאנסרים" שזה בן אדם המכונה "עצמאי" ולכן זוכה לשבח, אך למעשה הוא מעין שכיר ללא שום יתרונות מעמד השכיר.  ויש גם סוג חדש של יחסי עבודה והון המכונה "כלכלה שיתופית" בו האדם הממוסחר המעמיד עצמו לשירות  בכל רגע פנוי. וכך כולם עצמאים כבולים בכלכלה העומדת לטובת התאגידים הגדולים, ולתפארת מדינת ישראל.