בשבת התראיינו שני מו"לים על יצירתם התרבותית בעתון. זכותם. הם אומרים שלהוציא ספר לאור עולה הרבה כסף. אני מאמין להם.
הם מספרים שמישל וולבק הוא נחמד. אני מוכן לקבל גם את זה, ואפילו שהם לא חוזרים בהם מתמיכתם בחוק הספרים והסופרים אפשר לקבל. אבל מה שמטריד הוא שהם אומרים שספר בששים שקלים הוא לא יקר ולשיטתם בכלל צביעות לומר את זה. כי "אנשים הולכים ומפוצצים מאתיים שקל במסעדה. או קונים שתי מנות פלאפל ב50 שקל (פלוס שתיה)."
אז שתדעו מו"לים יקרים – ששים שקל זה הרבה כסף. יותר משעתיים עבודה בשכר מינימום, ובכלל רוב האנשים לא מפוצצים כלום במסעדה. ויש אנשים שקונים פלאפל בתור ארוחת צהריים. ולא נשאר להם כסף לקנות ספרים.מה לעשות. אז תגידו שספרים זה לאנשים "כמונו" ודי, או לפחות תבינו את הקשר ביניכם לעולם הנמלה.
ואפרופו כסף שיש או אין לאנשים, בשבת גם גמרתי לקרוא את דייויד הרווי (תירגם את זה יפה Guy Herling Fischer ) ואני מתלבט אם לכתוב פוסט בבלוג על זה. מי שבעניין כבר קרא את הספר מזמן, ומי שלא, אצטרך להתחיל מהבסיס. אפילו מהויכוח (המשונה מאד בעיני) עם חסידי הימין הכלכלי הטוענים שאין דבר כזה "קפיטליזם ניאו ליברלי" והכל השמצה.
הספר של הרווי התיישן מעט, לא בגלל שהתובנות שלו לא רלבנטיות, אלא כי בינתיים היה המשבר הגדול וקצת חסר לדבר על ניאו ליברליזם בלעדיו. אבל טוב שתורגם. יש מעט מדי ספרים שעוסקים בנושאים הללו בעברית, ואולי ההנגשה תביא יותר אנשים לעסוק בכלכלה מעשית ומה היא עושה לנו פה. כיום, למרבה הצער, היחידים כמעט שאפשר לדבר איתם הם תל"חים. כלומר זכותם וכל הכבוד וזה, אבל הדיון די חוזר על עצמו אחרי שלש וחצי דקות ושני כלכלנים אוסטריים.
בשבת אחרי הצהריים ישבתי בגינה ובאור התכלת העזה התחלתי לקרוא את החדש של אריה קרמפף "המקורות הלאומיים של כלכלת השוק". אהבתי את דרך הניתוח שלו המציגה את הקפיטליזם הלאומי שמשתמש בעקרונות כלכלת השוק באופן פרגמטי, בכפוף לסדר העדיפויות הלאומי כפי שנתפס אז. גישה מעניינת שמפשרת בין התפיסה הרומנטית של המצב הכלכלי לפני שנים, והגישה שמייחסת לישראל סוציאליזם נוקשה מיום הקמתה עד שראתה את האור הניאו ליברלי. אמשיך לקרוא ובעז"ה אחזור לספר לכם על זה.