אחד מהרעיונות החשובים שלימד אותנו הסוציולוג פייר בורדייה הוא המושג "היבדלות" והרעיון שמעמדות חברתיים מסוימים משתמשים בטעם אישי כמסמן עליונות. כך למשל, אם לתרגם למונחי הזמן והמקום, מי שמחבב את בטהובן עדיף בהרבה על מאזיני עומר אדם. המתקדמים שלא רוצים להיות חשודים בגזענות, מוצאים עניין רב בתזמורת האנדלוסית לצורך העלבת מאזיני עומר אדם. וכן על זו הדרך.
בורדייה גם מציג את השליטה בשפה ובגינוני התרבות של המעמד העליון כסימון גבולות, וכלי לזלזול בכל מי שאינו הם. אז שליטה בלטינית וביצירות שייקספיר פחות נחשבת אצלנו, אבל לנו יש תודה לאל האפשרות להתנשאות על מי שאינו דובר עברית "תקנית". לא מקפיד על קלה כבחמורה ומערבב ל"ע צורת זכר עם נקבה. אפשר לראות מעין הגישה הזו במחזה "פיגמליון" בו אדם מלומד מנסה להפוך אישה מהמעמדות הנמוכים לראויה לבוא בציבור בכך שילמד אותה "לדבר כהלכה".
השבוע ראיתי בפייסבוק דיון בעניין "שיבושי לשון" אצל אחד ממכרי, מאחר ששמי הוזכר שם אגב אורחא, ואכן השמחה רבה. טעויות נערמו שם לרוב וכל המבינים נהנו מעצמם. אז כדי שגם אני אוכל להתנשא קצת, לימדתי אתכם פרק בסוציולוגיה שלא ידעתם, הלא תבושו.