כִּי הִנֵּה כַּחֹמֶר מָחָר מֵחָדָשׁ

אחד מהפיוטים הידועים בתפילת יום כיפור הוא "כי הנה כחומר ביד היוצר"
כִּי הִנֵּה כַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר
בִּרְצוֹתוֹ מַרְחִיב וּבִרְצוֹתוֹ מְקַצֵּר
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ חֶסֶד נוֹצֵר
לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר
כִּי הִנֵּה כָּאֶבֶן בְּיַד הַמְסַתֵּת
בִּרְצוֹתוֹ אוֹחֵז וּבִרְצוֹתוֹ מְכַתֵּת
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ מְחַיֶּה וּמְמוֹתֵת
לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר
כִּי הִנֵּה כַּגַּרְזֶן בְּיַד הֶחָרָשׁ
בִּרְצוֹתוֹ דִּבֵּק לָאוּר וּבִרְצוֹתוֹ פֵּרַשׁ
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ תּוֹמֵךְ עָנִי וָרָשׁ
לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר
לפני כמה חודשים, באחת השבתות, בתשבע שרה את השיר הזה

[youtube https://www.youtube.com/watch?v=IN7zARER5Mg]

יופי של מנגינה, אמרתי לעצמי. מאיפה היא מוכרת לי. כן, ברור, זה שיר הערש האופטימי, זה על הגורן הבוערת בתל יוסף.

[youtube https://www.youtube.com/watch?v=nm7rzW-TV4c]

שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב בִּמְנוּחָה,
אַל נָא תִּבְכֶּה מָרָה.
עַל יָדְךָ יוֹשֶׁבֶת אִמְּךָ,
שׁוֹמֶרֶת מִכָּל רַע.
…..
בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף,
וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן…
אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף,
נוּמָה, שְׁכַב וִישַׁן.
לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה אֵשׁ
תֹּאכַל חָצִיר וָקַשׁ,
אָסוּר, אָסוּר לְהִתְיָאֵשׁ
מָחָר נַתְחִיל מֵחָדָשׁ.
מְיַלֵּל בַּחוּץ הַתַּן
וְנוֹשֶׁבֶת רוּחַ שָׁם…
אַךְ אַתָּה, בְּנִי הַקָּטָן,
נוּמָה שְׁכַב וִישַׁן.
שיר ישן, אמרתי לעצמי. יפה שמאמצים אותו אל תוך התפילה. באמת נשמע מתאים.
אלא מה? מתברר שסדר הדברים אחר לגמרי. הלחן נכתב על ידי שלום חריטונוב, חסיד חב"ד מהעיר ניקולאייב שבאוקראינה. חריטונוב היה מבכירי ה"מנגנים" ומלחיני חב"ד בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. הלחן הושר כ"ניגון" ללא מלים. עמנואל הרוסי התאים לו את המלים של "שכב בני". עשרות שנים אחר כך החלו לשיר את "כי הנה כחומר" במנגינה הזו, בחב"ד ובמקומות אחרים. (מקור – אתר זמרשת).
קשה לחשוב על ניגוד חריף יותר בין שני השירים. בשירו של עמנואל הרוסי, מראשית הציונות, שיר שבח לכחו של האדם הציוני. שיר בו אמא מגדלת את הילד להיות חלוץ, שלא נרתע משום קושי, ואם הגורן נשרף "מחר נתחיל מחדש". "כי הנה כחומר ביד היוצר" הוא שיר על קטנותו של האדם לעומת עוצמתו של הבורא.
אז אפשר לדבר על ניכוס, ו"ניכוס מחדש" ואולי להגיד שמעולם לא היינו חילוניים, ואולי הכל ביחד יוצר את הסיפור שלנו בארץ הזו.