את שנת 2009 פתחתי עם האקסל. הגעתי שוב למסקנה הישנה שהזמן חולף ואיש עסוק שכמוני אם לא יתכנן היטב את צעדיו, החודשים יחלפו להם ללא עליה של ממש במספר העליות. גם לעצתה הטובה של ח' שעיתי, והחלטתי לפזר את הרכיבות באופן אחיד ולא לעשות מבצעים חד פעמיים (חבר מביא חבר, שלשה במחיר של שנים וכיו"ב). החלטתי מה יהיה היעד השבועי ובניתי "טבלת ציר" באקסל, מין שיטה ערמומית כזו ליצירת טבלאות מרשימה של נתונים, וכך אני עוקב כמה רכבתי כל שבוע וכמה פעמים, וכמה מעלות טובות למקום עלינו ודברים כאלה.
השיטה פרחה, והוכיחה את עצמה. בינואר רכבתי יותר מדצמבר אשתקד, בחודש פברואר הקצר והקר הספקתי יותר מינואר. ואת מרץ פתחתי במרץ ראוי, לקראת האביב שעוד יגיע בעז"ה.
והנה – יום ששי חזר, ולעצמי אמרתי, מזמן לא הייתי שם בבר, שעל ההר. התלבשתי יפה וחם, ויצאתי אל הדרך. חשבתי לצאת בשש, אבל התעכבתי ויצאתי רק ברבע לשמונה, והיה קצת חם, אבל הם אמרו שיתקרר אז המשכתי ככה עם הגופייה התרמית והפרצוף של התרמוס. ושוב אני על הכביש החביב, במצב רוח מתאים. עובר בשלום את הצומת המפחיד, פונה שמאלה בצומת חוסאן – עוד עליה ועוד ירידה וכך רכבתי לי בנחת, עם הצמיגים החדשים והקשוחים, עשרים קילומטר בדיוק עד הבר. כשהגעתי לשם אמרתי לעצמי בקול שקט, למה שלא תלך לבקר את האנדרטה של הצ'אלנג'ר. אמנם לא עלית את העלייה הנכונה, אבל לפחות תוכל להגיד שהיית שם היום. לא רכבת מספיק בשביל לנוח, אני גוער בעצמי וממשיך, תכיר את המקום, תכנס לאווירה, משהו. טוב, בסדר, עניתי, בסדר – מה שתרצה.
בדרך חייכה אלי רוכבת אופניים עייפה, והיה שקט ונחמד ביותר. הציפורים צייצו, המכוניות צפרו, פסטורליה. אין מה לומר. באמת יפה שם, בצומת ליד האנדרטה המשונה. הרקפות פורחות בחן. שתיתי קצת מים לכבודן וחזרתי לבר. השמש יצאה ונהיה ממש חם. (מה שנקרא – טמפרטורות גבוהות לעונה) בשירותים הורדתי את הגופיה התרמית וארזתי אותה בכיס האחורי (מה שעשה לי כאבי גב אחר כך), כמו תמיד פחדתי שהאופניים יעלמו לי בשניה שלא אביט בהן, אבל הנחתי שגם אם מישהו יגנוב לי את האופניים, אלה שישאיר אחריו יהיו מוצלחים לפחות כמו שלי.
ישבתי שם ושתיתי קולה מאחורי שני רוכבים מסוקסים, מגולחי רגליים, עם אופני טיטניום ונעליים שראיתי רק בערוץ הספורט. הם ישבו שם, וכראוי לבר, תהו האם היה כדאי לעלות את נס הרים שלש פעמים עם הפלטה הגדולה, או שהיה אפשר להסתפק בשתיים. ככה צריך, אמרתי לעצמי, ושמעתי אותם דנים בשאלת השיכוך הכפול לאן, ועד מתי רוכבי שטח רכרוכיים יאבדו אנרגיה יקרה כדי למנוע טלטולי ישבן מיותרים.
ככה צריך, אמרתי לעצמי, ככה צריך.
נחנו מספיק, אמר האחד לרעהו, בוא נצא לדרך. מתי כבר יגמר החורף הזה, תהה האחד. למה, שאל רעהו. בטח הוא כבר מתכנן את הנסיעה להרים, לרכוב בעקבות הטור, או לפחות איזה טרנס אלפ קטן, חשבתי בשקט.
אל תשאל, ענה המסוקס, הילדים היו חולים כל החורף, נמאס לי כבר לרוץ לקופת חולים כל הזמן.
עד כאן אמרתי,עד כאן. זה בר בהר פה, לא שיחה במגרש המשחקים ליד הנדנדה.
יצאתי לדרך, אל העליה הגדולה של בית"ר, זו שהפחידה אותי פעם. וגם היום קצת, כאילו לא גדלתי מאז. העליה ההיא, שדורגה 5 בסולם העליות עדיין מלחיצה אותי קצת, מכוח ההרגל. היא מורכבת מעליונת סבירה ואחר כך קילומטר וחצי עצבניים. והנה, הפלא ופלא, אני רוכב לי בירידה אליה ולא מצליח להאיץ. מגיע לעליה הראשונה והדופק עולה לשמים, והרגלים לרצפה. מה זה קרה לי, טוב לי או רע לי, אני שואל.
עצרתי בצד, ופתאום נזכרתי במה שאמר לי פעם שי, ושבעצם לא שתיתי כלום ובקושי אכלתי משהו מאז הבקר שמזמן חלף. התגברתי כארי, לגמתי לי את שני הבקבוקים המלאים יחד עם הג'ל לשעת חירום, שהשפיע עלי כתרד של פופאי, ודהרתי בעליה. טוב, לא דהרתי אבל עליתי אותה כאילו הייתה סתם כביש רגיל בתכלית ולא יותר. (שוב תודה לך שי). הגעתי הביתה עייף עד מרוצה.
חמשים ואחת קילומטר, בסך הכל יום ששי. מרחק שפעם הייתי עורך הכנות של ממש לקראתו. יש תמורה לדוושה.
אין כמו לכבוש את עוד פסגה ואחת שמדורגת 5 בסולם הקושי!
פינגבק:שועל ושור, עדכון מהקאמבק | ספר חברה תרבות
פינגבק:שועל ושור, עדכון מהקאמבק « אופניים