נעמה כרמי, ג'ון לנון ואביבה שרבט – פוסט ליום האישה הבינלאומי

אפתח בוידוי אישי. אני גבר. ביולוגית ומגדרית. קיבלתי סוציאליזציה מילדותי לתפקיד הגבר בחברה, ולמרות שהייתה לי בובה בעגלה  (שקראתי לה בוב, בשורוק, כי היא בן) שיחקתי בהנזאפ ושוטרים וגנבים ולא בכיתי אף פעם כי אינני תינוק בכיין. חשוב להציג גילוי נאות זה לפני שתמשיכו לקרוא. 

היום מצוין יום האישה הבינלאומי. (לא כפי שנוהגים לחשוב יום האישה הבינלאומית).  לכבודו – הגיג קצר בעקבות פוסט של נעמה כרמי, שיר מרגש, וביקורת קצרה אף היא  על הספר "אישה, חוה, אדם – נשים בין התפתחות למסורת" שערכה אביבה שרבט.

 

א

כל יום הוא יום האישה, אומרת נעמה כרמי , ובפוסט בבלוג שלה היא וחולקת מחמאות מפוקפקות למדי לגברים התומכים במאבק הפמיניסטי.  מין מחמאה מעליבה כזו. אנחנו צריכים אותם כבני ברית, אבל בכל זאת דעו לכן נשים יקרות

אכן, עדיין קשה למצוא גברים פמיניסטים של ממש. גם באלה השייכים לזן הזה, זאת בדרך-כלל רק שאלה של כמה צריך לגרד, כמה שכבות צריך לקלף, עד שמגיעים לגרעין – לא-מודע לעיתים – של שוביניזם מוטמע היטב.

כך היא אומרת, חוקרת כליות ולב שכמותה, ושומרת על תו התקן לפמיניזם האמיתי.  תאמין לי בובה, רק נעמה כרמי יודעת מה אתה באמת חושב, פמיניסט במסווה שכמותך.

הפוסט שלה מזכיר לי את חוויותיי  באוניברסיטה העברית לפני כמה שנים, עת למדתי לתואר שני באנתרופולוגיה.  (כן, החוג ההוא, רק כמה שנים קודם). כידוע, החוג לסוציולוגיה רובו תלמידות, ולא מעטות גם המורות בו. אני, חסר כרומוזום שכמותי, כשהייתי פוצה פה לומר משהו כבר הוקעתי מידית כשוביניסט. (כמובן, הוסיפה לכך העובדה המצערת שאני נוהג לחבוש מעת לעת כיפה. מה שמבטיח שאני גם לאומן קיצוני).  וגם כשניסיתי, קצת, הבהירו לי שאין סיכוי, אני אבוד. כמה שאנסה, זה לא יהיה באמת.

 

ב

 

[youtube https://www.youtube.com/watch?v=PnayXShG73w&hl=en_US&fs=1&color1=0xcc2550&color2=0xe87a9f&hl=en&w=425&h=355]

 

 

ג

שלשת השמות  "אישה, חוה אדם", אומרת אביבה שרבט, הם שלשת הכינויים בהם כונתה האישה בעת בריאת העולם. (כוונתה לתיאור בריאת העולם בספר בראשית, אני מניח). "כל אחד מהשמות" היא אומרת "מדגיש פן אחר באישיותה, בכישוריה ובתפקידיה – הנשיים, האימהיים והאנושיים".

הספר "אישה, חוה, אדם – נשיות יהודית ביין התפתחות למסורת" , שערכה אביבה שרבט הוא אסופת מאמרים המבוססת על ערב של המכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר אילן שבמסגרתו נערך פאנל שכותרתו "תורה, מדע ומשפחה – הילכו יחדיו?" . הערב נערך באדר תשס"א (2001), לפני תשע שנים בדיוק. להרצאות שעלו בפאנל נוספו מאמרים מקוריים חדשים, שנכתבו על ידי אנשים ונשים – "אנשי הגות ואנשי רוח ידועים בתחומם, רבנים, מדענים וחוקרים מכובדים, ובתוכם גם נשות אקדמיה, חוקרות ופורצות דרך בתחומן".    

הספר אינו ספר פמיניסטי,ממש לא. (המלה פמיניזם מוזכרת בעמוד 17 ומוסברת בהערת שוליים "תנועה שהציבה בראש מעיניה את המלחמה באפליית הנשים".)  "אישה חוה אדם"  הוא ספר דתי, כמובן בכך שמשתתפיו חולקים את האמונה במה שנחשב בעיניהם לזרם המרכזי של האורתודוקסיה הדתית לאומית. אך לפני כל דבר אחר, זהו ספר הנכתב מתוך מקום חברתי מוגדר, מצומצם ומובחן. הנחת היסוד של הספר היא, ואני מצטט, "בימינו הפך משולש התפקידים – לימודים, קריירה ומשפחה – למשאת נפשה של האישה, כ"אדם" וכ"חוה". זוהי ההתמודדות הגדולה של האישה המודרנית בזמן הזה עם מלוא הפונקציות המרכיבות את אישיותה".   כולם מחפשים "קריירה" אחרי שבילו זמן ראוי ב"לימודים", אקדמיים כמובן, ויש להם "משפחה". שהיא מן הסתם משפחה "רגילה", עם אבא ואמא ובן ושלשה ילדים מחונכים היטב.  בעולמה של שרבט אין אנשים עניים, שמשאת נפשם היא להשתכר אל צרור נקוב, אין אנשים שזכו לחינוך תיכוני בקושי והס מלהזכיר גרושות, רווקות, או אמהות יחידניות מבחירה. "כולם" של שרבט הוא מין "כולם" קטן כעולם נמלה.

חשוב לי לומר, אני לא בא להלין על שרבט שלא ערכה ערב על סחר בנשים לעבדות או סתם על זכויות נשים. שרבט יכולה לכתוב על מה שמטריד אותה ואת חברותיה, מפריע לי העיוורון שבו שרוי הספר הזה, עצוב לי שה"כולם" של שרבט הוא פלח כל כך צר של החברה הישראלית.

 

שלוש קריאות אפשריות בספר זה: אפשר לקרוא בו כהצצה אל דיון וירטואלי המתרחש סביב שולחן עגול בין רבנים ונשים, הדנים יחד בסוגיות רלוונטיות ואקטואליות ; אפשר לקרוא בו כקובץ של עצות מעשיות, הכולל תשובות ברורות המיועדות לבני זוג צעירים המתמודדים עם המציאות המורכבת של זמננו ; אפשר לקרוא את הספר גם כאסופת מאמרים העוסקים בנשים ובנשיות, בזכויות אדם, בכבוד, בחירות ובמשפט (מתוך הכיתוב על גב הספר)

אפשר, בהחלט לקרוא את שלש הקריאות הללו. אבל עבור מי שקצת נחשף לכתיבה ולעיסוק בסוגיות הללו, אין בספר חידושים מפתיעים, ותובנות פורצות גדר או דרך. שמענו כבר שהיהדות אינה שונאת נשים כמו שנהוג להשמיץ, ויש לאשה שלל תפקידים חשובים גם אם מהותה הוא להיות בבית. היא יכולה להיות ראש מערך הגיור, אליבא דרב רוזן (אך לא דיינת בבית הדין, חלילה). שמעננו כבר על מהפכת הטוענות הרבניות בבתי הדין.  אין כאן נסיון מאתגר להתמודד עם החוויה הנשית המודרנית, אל מול הטקסטים הפטריארכליים, על כך תוכלו לקרוא למשל ב"ארמון התורה ממעל לה" של תמר רוס,  למעט חנה קהת, בתפקיד עלה התאנה הפמיניסטי, כל הדוברים נמצאים עמוק בתוך הקונצנזוס החמים. יותר מכל הספר הזה מציג תמונת מצב רגעית, של תקופה מסוימת בחיי החברה הדתית לאומית והתלבטויותיה.  

 

ד

"בלבו של הפמיניזם ניצבת האמונה שנשים כפופות לגברים בתרבות המערבית. הפמיניזם מבקש לשחרר את הנשים משיעבוד זה ולכונן את החברה מחדש באופן שיימחה את הפטריארכיה וייצור תרבות המכילה בתוכה באופו מלא את מאווייהן וכוונותיהן של נשים. קיים מגוון רב של תיאוריות פמיניסטיות, אך כולן חולקות יעדים אלה. הן נחלקות, עם זאת, בהשקפות שיש להן אודות דמותה של חברה נטולת שעבוד נשי ובאסטרטגיות המשמשות אותן להשגתה "

("לקסיקון לתיאוריה של התרבות – מושגי יסוד", עמ' 326, עורכים אנדרו אדגר ופיטר סדג'וויק )

2 Comments

  1. פוסט מצויין. תודה. למרות היותך שוביניסט כמובן, (ודתי !)
    ולגבי האוניברסיטה- האמת, לי היו חוויות אחרות. לקחתי לא מעט קורסים בספרות שם הייתי גבר יחיד. מבחינתם של שני מרצים- אחד מכל מין- הייתי התלמיד היחיד.

  2. מה שנעמה כרמי אמרה נכון לחלוטין, בהסתייגות אחת – קשה, בדיוק באותה מידה, למצוא גם נשים פמיניסטיות "באמת" אם שואלים ומחפשים מספיק, יש בכולנו נטיות לראות הבדלים חברתיים ולא באמת ביולוגים או מולדים בין נשים וגברים.

    לדעתי הדבר נובע מכך שהתנועה ודרך המחשבה הפמיניסטית היא כל כך אפקטיבית שבדרך שבא אנחנו מתיחחסים לנשים השתנתה ועדיין משתנה בצורה מאסיבית בכל כמה שנים ב-50 השנה האחרונות, זה לוקח זמן ליצור שינוי אמיתי ועמוק עד כדי הכחדה מלאה של דרכי החשיבה הישנות. עדיין, לדעתי, עצם זה שכרגע שוביניזם לא נחשבת לדעה שהגיוני או נכון להביע אותה בקול רם, זה כבר השיג משמעותי. מעניין יהיה לראות איך דרכי החשיבה בהקשר הזה יתפתחו בעשורים הקרובים.

התגובות סגורות.