השבוע ביקרנו את בתנו במכינת בית ישראל שבגילה, החניכים במכינה ערכו ערב להורים, לכבוד חג הפסח ולכבוד הזמן שחולף. כמצוות הימים הללו, ישבנו בקבוצות ודיברנו על חג הפסח ועל חרות ועבדות. האם אנחנו בני חורין ומה טיבו של שעבוד. אמרתי שם, ואכתוב פה כמה דברים שמעסיקים אותי בעניין זה. נקודות, שלא בהכרח מתחברות למשנה סדורה.
ראשית, צריך לזכור את החירות והעבדות כמושג, וכמטאפורה, ולדעת להבחין ביניהם הבחן היטב. חיים בינינו עבדים. נשים שנחטפו, או הובאו ברמייה לישראל, כלואות בדירות קטנות ונאנסות עשרות פעמים ביום. בארצות אחרות נמכרים ילדים לעבדות. אין להם את החירות הפשוטה, לקום וללכת לאן שהוא. לאכול, לדבר, לישון, לצחוק. אפשר לומר שעניין זה או אחר הם "סוג של עבדות" ולצקצק בלשוננו על הקונים בחנות H&M שהם ממש עבדים, ובהחלט יש טעם לדון בשאלות של חרות המחשבה, אבל צריך לזכור שזוהי הרחבה של הרעיון, על גבול המטאפורה ולהבחין ביניהם. בדיוק כמו שאלימות מילולית אינה אלימות.
==
אומרים שאפשר לשעבד את הגוף, אבל לא את הרוח. אשליה נפוצה, שלא לומר סתם טעות . קשה לשבור רוח של איש עקשן, אבל במאמץ מספיק אפשר לעשות הכול. ובמקרה הכי גרוע, אפשר לרצוח את המרדן האחרון ולהרוג כל שביב התנגדות אצל חבריו. עבדים בדרך כלל אינם מתקוממים. והמעטים שעושים זאת – נכשלים. זה נכון בעולם האמיתי, וגם במטאפורי.
===
כשהייתי צעיר לימים, חווה אלברשטיין שרה שיר שכתב והלחין ג'ורג' מוסטאקי ונקרא בעברית "את חרותי". השיר היה מאד מקובל באותם ימים, שרנו אותו בבני עקיבא מסביב למדורה עם שירונים מודפסים על סטנסיל. הסוף של השיר די עלוב, למען האמת, שוביניסטי למדי. אבל כבר אז, ללא תודעה פמיניסטית הבנתי שמשהו משונה בדרך המחשבה של השיר הזה. אלברשטיין מפזמת -
את חרותי למען רצונך
את שבועתי הפרתי
את חרותי לשמור בריתי איתך
את חולצתי מכרתי
סבלתי הרבה וכאבתי בלי די
למען אמון בי תתני
נטשתי ארצי וטובי ידידי
ושלך רק הנני
איזו מין חירות זאת. להפר את כל השבועות, לבגוד בחברים ובידידים למען "חירותי הטובה" ? מה הטעם בחירות כזו, מה היא ההצדקה?
===
היום רואים חירות כ"מימוש עצמי". לקחת את עצמך עד הסוף, לחיות על הקצה, לבטא את עצמך ואת המיוחד שבך. גם אם המיוחד הזה דורש לנטוש אישה וילדים, ולפעמים להמציא מחדש לעצמך איזה עצמי פרוע. כתוב – "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". ומתוך זה קידוש האינידיבידואל הותיר רק את הציווי "חייב אדם לראות את עצמו".
.
====
בשערי העיר וליד האח ראיתיכם כורעים,
עובדים את חירותכם,
כעבדים הזוחלים לפני עריץ ומשבחים אותו
בטרם ישספם בחניתו.
בין צללי המקדש ובאפלולית המצודה
ראיתי את החופשיים שביניכם עוטים את חירותם
כמו היתה מוטה ואזיקים.
ולבבי שתת:
חופשיים תהיו רק עת תשוקת הדרור לא תהיה לכם רסן
והחרות – לא מאווה ויעד.
בני חורין אתם
לא עת ריקים ימיכם מדאגה
ולילותיכם בלא מחסור וצער,
אלא עת אלה יקיפו אתכם
ואתם מעליהם תרומו גלויים וטהורים.
…………
(ג'ובראן חליל ג'ובראן, הנביא) (העתקתי מכאן)
===
עם ר' יהודה הלוי יש לי עוד מה לדבר. העניין מבחינתי עוד לא סגור.
===
פסח כשר ושמח
משעשע לדבר על חירות על אדמה כבושה בגילה. החירות לכבוש!
מעניין שיש בין חניכי המכינה שלא רצו לצאת לסיור בגוש עציון מאחר שלא רצו לעבור את הקו הירוק.
טכנית, הם עוברים את הקו הירוק כשנוסעים הביתה מהמכינה, לא בדרך לגוש עציון.
מכינה "קדם צבאית" ודיון על "חרות"? איזה חוש לגרוטסקי!
מעניין שזה מעניין אותך
החירות כיום היא יותר חירות צרכנית, מאשר חירות אזרחית.