מוצר ויצירות – האדם כצרכן

הפסנתרן איבו פוגורליץ' הופיע ביום שני שעבר בהיכל התרבות, הוא ניגן מיצירותיו של שופן באופן יחודי ומקורי.  הפרשנות המוזיקלית שלו לא מצא חן בעיני חלק מהמאזינים. אחדים מהם יצאו מהאולם בעת ההפסקה.  אחרים, כעסו עוד יותר וכתבו למערכת "הארץ" מכתב זועם 

 

 

במכתב למערכת "הארץ", שכותרתו "סיוט בהיכל התרבות", מביא אהרן שנרך את תגובתו לרסיטל שהגיש הפסנתרן איבו פוגורליץ' ביום שני בהיכל התרבות בתל אביב. שנרך, שמציין כי למד פסנתר וביצוע באקדמיה בתל אביב, כותב: "הייתי מלא ציפייה וסקרנות לקראת הרסיטל של פוגורליץ', שהרי אמן זה קנה לו שם כאמן בעל אמירה אישית חזקה. לכן, מאחר שכבר שמעתי אותו בביקורים קודמים בארץ, ידעתי שיש לצפות לאינטרפרטציה לא-שגרתית. ואולם, רצף האירועים המביך שאירע הפעם הותיר אותי מתוסכל וכועס ובעיקר תובע את כבודה של המוסיקה שחוללה באכזריות ואת כספם של צרכניה, שנאלצו לספוג הופעה אומללה, בעיות טכניות וחובבנות הפקתית.

והוא  ממשיך –

לאחר מפגן העליבות הזה, כל צרכנית וצרכן תרבות בישראל צריכים לשאול את עצמם מה בהתנהגות שלנו כצרכנים גורם למפיקים ואמרגנים בישראל להביא לכאן אמנים בעלי תהילת עבר אך יכולות מביכות בהווה? למה אנחנו מסכימים לשלם תעריפים שערורייתיים, שגבוהים לא אחת מאלו שנגבים באולמות כגון קרנגי הול, ולקבל מוצר נחות שמעליב את האינטליגנציה שלנו?"

הזמרת והמשוררת צביה ליטבסקי, אמרה ל"הארץ": "

בסך הכל זו היתה שערורייה. דקונסטרוקציה של המוסיקה במובן הליטראלי, של הרס. כשהתחיל לנגן חשבתי שבחר יצירה אחרת ומדובר ביצירה של שופן שאני מכירה היטב. אילו היה לי מספיק כוח ומרץ, הייתי נאבקת ודורשת את הכסף חזרה".

נעם בן זאב, מבקר המוסיקה של עיתון הארץ דווקא התלהב. לא אכניס את ראשי בין הרים, ואנסה לפסוק בסוגיה האם שופן מתהפך בקברו תוך כדי שהוא אוטם את אזניו, או שיש כאן פרשנות רעננה למוסיקה יבשה, שלא לומר לומר עבשה. אלא מה, מעניין לראות את הנימוקים למחאה. שימו לב לשיח. "תובע את כבודה של המוסיקה שחוללה באכזריות ואת כספם של צרכניה".   המאזין שוחר התרבות הוא "צרכן". והקונצרט הוא "מוצר". ועכשיו אפשר לתבוע את הכסף בחזרה, כי המוצר שסופק לא עונה על הדרישות.  הלגיטימציה לטיעון היא הממון שיצא מכיסו של המאזין.

אני יודע שרבים לא מבינים על מה אני מלין. הרי בסופו של דבר כסף יצא מידי אדם אחד לעבר אחר בתמורה למשהו. למה שלא יכעס המאוכזב על הכסף האבוד? 

קודם כל, זה די עלוב בעיני. אפשר להתווכח על מוסיקה, ועל פרשנות לגיטימית או לא לגיטימית ליצירה. אפשר גם למחות על סגנונו האישי הפרוע של פוגורליץ'. ראו כמה עלוב הוא הויכוח הזה בצורתו הצרכנית. תנו את הכסף, זועמים הלקוחות הלא מרוצים. תנו לנו סחורה משובחת כמו שאנחנו אוהבים לצרוך. כי זה מה שאנחנו צרכנים שצורכים וצורכים.  כי כמו שאומר העתון מבית מדרשו של "הארץ" – זה הכל כסף. כל הטיעון שלך הוא רק העובדה ששילמת כסף ואתה רוצה להיות מרוצה?  מחר נחזיר את קפקא כי הוא לא ברור, או את היצ'קוק כי הוא אטי מדי.

מעבר לכך – הבעיה לטעמי היא מה בסיס הטיעון המרכזי שבשמו אדם יוצא למאבק. השיח הזה השתלט כל כך, שאנשים מציעים לתבוע "תביעה יצוגית" את הממשלה אם הם לא מרוצים ממנה, ושוכחים שבסיס הטיעון כנגד הממשלה חייב להיות קודם כל, היותך אזרח. ולא בעל ממון. הדגשת הצד הכלכלי הוא יצירת תשתית היחסים בין אדם לעולמו על בסיס הממון שיצא מכיסו. זוהי רדוקציה של האדם לצרכן. אין לך שום בסיס לטיעון, אלא רק הכסף שיש לך. ובנוסף – יש פה הדרה מהשיח של כל מי שאין לו כסף. כי כל טיעון אמיתי, הוא כזה המתבסס על הכסף שבכיס.

 

.