ספרים לחג – פסח

כמנהגי, סקירות קצרות על ספרים לקראת החג הממשמש ובא. רק ספרים טובים. את הגרועים תמצאו לבד.

מחר כפול תשע הוא היום

את יצחק אסימוב, (הידוע ברחבי העולם כאייזיק אסימוב, או הדוקטור הטוב) פגשתי לראשונה בכתה ו', עת מצאתי על מדפי הספרייה הקטנה של הלן , את הספר "מחר כפול תשע". לאחרונה יצא לאור הספר "כתבי אייזק אסימוב – כרך 1" בהוצאת מובי דיק. כרך זה, מבטיחים לנו אנשי מובי דיק, הוא ראשון מתוך חמשה שיכללו את אוסף כתביו של אסימוב בתרגום חדש לעברית. (את הכרך הזה תרגם רמי שלהבת). תחזקנה ידיו של העורך הראשי אלי הרשטיין, ושל אנשי ינשוף-מובי דיק (לא התחוור לי די הצורך מערכת היחסים בין שתי הישויות הללו) על פועלם, ראוי הוא אסימוב להוצאה מכובדת של כתביו. העתיד עליו מדבר אסימוב במרבית הסיפורים הוא ההווה שלנו, ולפעמים העבר. ובכל זאת, אסימוב קשישא לא נס ליחו ולא נמר טעמו.  לכל אוהבי אסימוב – הספר מומלץ. תמצאו פה את סוזאן קלווין פסיכולוגית הרובוטים בהופעה ראשונה, תיזכרו בחום בסיפור על הכרונוסקופיה והדגים באקווריום. אלה מכם (כמוני, למרבה הבושה) שלא קראו את כל הסיפורים שלא תורגמו עד היום, תוכלו למצוא גם פנינים חדשות ישנות. ואחרים – שלא קראו מעולם סיפור של אסימוב (שיתביישו בצד) זה הספר להתחיל איתו.

בימים אלה אני כותב סקירה נרחבת יותר על הספר, והיא תפורסם פה בעז"ה. קראו את הספר, שיהיה לנו על מה לדבר.

כתבי אייזק אסימוב כרך 1, אייזק אסימוב , מאנגלית: רמי שלהבת, ינשוף מובי דיק, 2009, 302 עמ'

גלות וגאולה

לג'ומפה להירי התוודעתי כשקראתי את ספרה "השם הטוב" המספר על אשוק ואשימה גנגולי, שהיגרו מבנגל שבהודו לארצות הברית, מנסים ליצור מחדש חיים בארץ החדשה והזרה.  בספרה "קרקע לא מוכרת" שיצא לאור ב2008 ותורגם לעברית לאחרונה, היא ממשיכה עם אותה תימה. עקירה מרצון מארץ המולדת לטובת חיים אחרים טובים יותר. הספר מורכב משמונה סיפורים ארוכים, כמעט נובלות. גיבוריה הם המהגרים וילדיהם הגדלים בארץ חדשה, כשאת המולדת הישנה הם כמעט ולא מכירים ומנהלים איתה יחסים מורכבים. הספר פותח בסיפור שעל שמו נקרא הספר, על אבא שבא לבקר את בתו, היא לא מוצאת את הקשר איתו בסבך שבין המסורת הישנה המחייבות אותה להזמין אותו לגור איתם, עם נהגי הימים האלה המרחיקים את ההורים מילדיהם. משתאה על הקשר שלו עם בנה, שנולד כבר כאן ואינו מכיר עבר אחר, ולא מוצאת מנוח כשהיא מגלה כשגם אבא שלה מנסה לבנות לעצמו חיים חדשים. בסיפור "לא עניין של אף אחד" מספר על פול, שותפה לדירה של סנג הבנגלית המחפשת אהבה בינות לגברים המבקשים את ידה לשידוך, לפי סגולותיה המכובדות, ונדרשת להחליט מה נכון ומה מותר. חלקו השני של הספר הוא סיפורים השזורים זה בזה נערה צעירה שאל ביתם מוזמנים אורחים שהיגרו לארצות הברית, חזרו לבנגל ועכשיו שבים לארצות הברית. על פי המסורת, הוריה מכבדים את אורחיהם גם כשהענין אינו נוח להם, ומוסרים את חדרה של הנערה  לשימושו של בנם הצעיר.  אותו נער, כותב את הסיפור מנקודת המבט שלו. 

גיבוריה של להירי הם כולם אנשים תלושים, לא כאן ולא שם. את הישן איבדו ואל החדש עוד לא הגיעו. לא רק  ההורים, דור המדבר, אלא גם אלה שהגיעו אל הארץ המובטחת. להירי כותבת פרוזה מאופקת, לא דרמטיית לכאורה, אך נוגעת ללב. מהספרים הטובים שקראתי השנה.

קרקע לא מוכרת , ג'ומפה להירי , מאנגלית: מיכל אלפון, עם עובד, ספריה לעם, 2009, 363 עמ'

מורל, לא מוטי

איטלקי אחד, שמכר שטיחים בכלכותה, הוא שנתן לי את הרעיון לבוא לכאן; הוא אמר (בשפתו): "לנרדף, לאדם במצבך, יש רק מקום אחד בעולם, אבל במקום הזה לא חיים. זהו אי. אנשים לבנים בנו שם בסביבות 1924 מוזיאון, קפלה ובריכת שחייה. המבנים גמורים ונטושים." נכנסתי לדבריו; רציתי שיסייע לי לנסוע לשם. הסוחר המשיך: "שודדי הים הסינים לא באים לשם וגם לא הספינה הצבועה לבן של ?מכון רוקפלר'. האי הוא מוקד של מחלה מסתורית עדיין, שממיתה את החולה מן החוץ פנימה.

את הספר הקטן "ההמצאה של מורל" כתב אדולפו ביוי קסארס בשנת 1940 . והוא יוצא עכשיו לאור בסדרת "הקלאסיקונים"  של עם עובד ואמנות לעם. חורחה לואיס בורחס, ידידו של המחבר אומר בפתיחה לספר "שבתי וקראתי את היצירה. לדעתי, לא אחטא באי-דיוק או בהפרזה אם אקבע שהיא מושלמת".   הספר תורגם עתה בידי עינת דוידי.  "ההמצאה של מורל" מספרת על אדם שנרדף בידי החוק והמשפט, ומגיע לאי בודד. הספר הוא כביכול יומנו האישי, שנמצא בידי אדם אחר המפרסם אותו כלשונו, ומוסיף הערות שוליים. הגיבור  פוגש באי הנטוש לכאורה אנשים או שמא תופעות שלא עולה בידו להסבירם וליישבם לעצמו.  קשה מאד לכתוב על הספר הזה בלי לגלות פרטי עלילה משמעותיים. (שכרגיל, מודלפים בחוסר אחריות בכיתוב שעל גב הספר). הספר, שלו לא היה קלאסיקה היה מסווג תחת ז'אנר המדע הבדיוני, מזכיר (בכוונה)  את סיפורי רובינזון קרוזו, ואת היחס למדע בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים. הספר קצר, מאה עשרים וארבעה עמודים בסך הכל, אך הוא דחוס במשמעויות ויכול לפרנס דיונים ארוכים ומרתקים. ענת דוידי פורשת חלק מהם באחרית הדבר המצוינת שהוסיפה לספר.  קסארס מצליח בספר הקטן הזה לדבר על היחס בין דמיון למציאות. בין חרות לעבדות, מדבר על עריצות וכל כוחו של השלטון. הספר הישן הזה חוזה ומזהיר, ומבאר היטב את חיינו היום, שבעים שנה לאחר שנכתב. ראו את המשפט הקצר הזה –    שנכתב כזכור ב 1940

אוכיח, שהעולם – עם שכלולם של כוחות המשטרה, של התיעוד, של העיתונות, של אמצעי הקשר, של בקרת הגבולות – הופך כל עיוות דין לחסר תקנה, ולנרדפים הוא גיהנום גמור. 

ההמצאה של מורל, אדולפו ביוי קסארס,תרגמה מספרדית וכתבה אחרית דבר: עינת דוידי, עם עובד ואמנות לעם, 2009 , 136 עמ'

תרבחו ותסעדו

חג הפסח הוא זמן מתאים ביותר לקרוא את הספר "חג המימונה: מהפריפריה אל המרכז" שכתבה רחל שרעבי בהוצאת הקיבוץ המאוחד במסגרת "ספריית הילל בן חיים למדעי היהדות" המוציאה לאור שפרי עיון מעמיקים ומשובחים. ד"ר רחל שרעבי היא חוקרת ומרצה לסוציולוגיה. בספרה היא מבקשת לבאר באור סוציולוגי את "תופעת המימונה" חג מסורתי של יהודי מרוקו שנולד מחדש בישראל ולבש פנים חדשות. המימונה הישראלית זכתה ללא מעט ביקורות, חלקן מתנשאות, על טיבה ועל היותה גם עדן (או גהינום , תלוי בעונה) לפוליטיקאים מהשורה הראשונה. שרעבי סוקרת באריכות דקדקנית את גלגוליו של החג,  פותחת בהיסטוריה ובתרבות המרוקאית, ומנתחת בכלים אנתרופולוגיים את טקסי החג ומשמעויותיהם.

משם היא ממשיכה לאירועי המימונה בישראל משנות הששים ועד ימינו אלה, לא פוסחת על אף מופלטה שנבלסה במהלך השנים בפארקים ובאולמות, בדרכה להראות כיצד הפכה המימונה מאירוע מסורתי בעל מעמד שולי לחג לאומי. היא מראה כיצד המימונה היתה משאב תרבותי שבאמצעותו יוצאי  מרוקו ניסו ומנסים  להכריז על מקומם בחברה ובתרבות הישראלית. היא מתארת ומבארת זרמים שונים בתוך היחס לחג. מהדתי הרבני, דרך הפוליטי חילוני מסורתי. מספרת על התנגדויות ותיוג החג כ"עממי" ונסיונות להחלץ מהם. שרעבי נותנת ניתוח מרתק על הדרך בה פועלות קבוצות פריפריאליות בנסיונן למצוא להן מקום מרכזי בתוך התרבות ההגמונית.  ספר מצוין לחובבי הז'אנר.

חג המימונה: מהפריפריה אל המרכז ,רחל שרעבי , ספרית הילל בן חיים למדעי היהדות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009, 206 עמ'

תזכורות

כתבתי לאחרונה על כמה ספרים שיצאו לאור, שווה להזכיר אותם בדרככם לחנות הספרים לבחור ספר לעצמכם או למכירים ידידים ומשפחה.

"ככה נראית גאולה" שכתבה ידידה טובה – חיותה דויטש. 

". ב"ככה נראית גאולה" היא אינה מבקשת להתווכח ולשכנע. דויטש מנסה, מה שעשו – תודה לאל- רבים רבים לפניה, לספר סיפור. פשוט סיפור. על אנשים אמיתיים, שיש להם חיים אמיתיים. הם אוהבים וכועסים שמחים ועצובים ומתמודדים עם האמת והשקר שבעולם.  ואכן, באמת ובתמים – ככה נראה סיפור."

אשה אחת הולכת לרופא שכתב ריי קלון – ספר עצוב ונורא ונפלא.

אישה אחת הולכת לרופא" שכתב ריי קלון ההולנדי, מספר על סטיין ואן דיפן ואשתו כרמן. הספר הוא רומן הבנוי על קורותיו של המחבר שאיבד את אשתו בגיל שלושים ושש. הסיפור מובא בקולו של סטיין, עובד בסוכנות פרסום, אוהד איאקס בכדורגל וחובב מוזיקה. שמות הפרקים הם ציטוטים מתוך שירים משנות השמונים של המאה הקודמת . סטיין אינו גיבור אציל מידות, דמות שלאורה תרצו לחנך את ילדכם הצעירים, הוא איש לא אמין במיוחד, עם חברים לא ממש מרשימים, וסגנון התבטאות לא ממש מכובד. עולמו הפנימי אינו עמוק ומה שיותר מטריד, במיוחד על רקע העבודה שאשתו גוססת היא נטייתו האובססיבית לניאוף. לפני המחלה ובמהלכה.

כל האנשים הבודדים שכתב יואל הופמן –

"כְּשֶׁהַמִּלִּים בַּסֵּפֶר מְנֻקָּדוֹת, אַתָּה יָכוֹל לִקְרֹא אוֹתָן אַחַת אַחַת וְלִטְעֹם אוֹתָן עַל הַלָּשׁוֹן. חֲמוּצוֹת אוֹ מְתוּקוֹת.  הַבֵּן שֶׁלָּנוּ אֲרִיאֵל אוֹהֵב לְנַקֵּד. גָּם אַבָּא שֶׁלִּי (שֶׁהוּא כְּבַר בֵּן  יוֹתֵר מִשִּׁבְעִים) אוֹהֵב לְסַפֵּר אֵיךְ כְּשֶׁהָיָה סֶמִינָרִיסְט שִׁבֵּחַ אוֹתוֹ הַמּוֹרֶה הַזָּקֵן וְאָמַר שֶׁהוּא מְנַקֵּד כַּהֲלָכָה. אֲנִי לֹא מַכִּיר אֶת הַמְּלָאכָה. לֹא מֵבִין מָתַי הַשְּׁוָא נָח וְלָמָּה, וְלֹא מַכִּיר אֶת צִבְעוֹ שֶׁל הַסֶּגּוֹל"

(למקרה שטעיתם כמו חלק מהקוראים בפוסט המקורי, זה לא ציטוט, זו מחווה שלי)

מה אני אקרא בחג?

את אלה הנזכרים לעיל, קראתי. בימים אלה אני שקוע בקריאתם של כמה משובחים, שעוד אכתוב עליהם – "המדריך התימני לכתיבת אגדות" , שכתב יניב חג'בי (הוצאת בבל) ספר מאתגר ולא קל לקריאה, ואני צולח אותו אט אט. "דברים  מוזרים קורים" של קלי לינק, אף הוא בהוצאת בבל, הוא ספר שבקלות יכול להיחשב כספר מז'אנר הצ'יזבטים של חצות הליל ליד המדורה בבני עקיבא של שנות השמונים. (הייתי פעם מדריך בבני עקיבא. לא יודע אם נערץ, לא נעים לי לשאול). אבל לא, קלי לינק יודעת ללכת עם הסיפורים צעד אחד קדימה ולהעניק להם רובד של משמעות בה תוכל להרהר כשאתה לא מצליח להרדם מרוב פחד.

ספר אחר שאינו מניח לך לישון, אבל מסיבות אחרות הוא "נשמתם של השחורים" שכתב דן בויז ב 1903 ויצא לאור בהוצאה הקטנה אך המשובחת ביותר, נהר ספרים. המחבר – ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז (1868- 1963) הוא סוציולוג, סופר ומשורר אפרו-אמריקני, פעיל זכויות האדם והאזרח. לספרו היה מקום חשוב ומשמעותי בתולדות המאבק לשוויון זכויות. והוא רלבנטי גם היום.

מתוך ערימת הספרים הממתינים  בחרתי לי כמה נוספים .  "חרדתו של המלך סלומון" שכתב אמיל אז'אר (שהוא רומאן גארי ולהפך) יצא לאור בתרגום חדש בהוצאת ידיעות אחרונות. לא מזמן, במסגרת לימודי הספרות של בתי הצעירה,  קראתי שוב את "עפיפונים" זו הזדמנות לחזור אל "חרדתו של המלך סלומון" שהוא האהוב עלי מכל ספריו של אז'אר.  פרמקון, שכתב דירק ויטנבורו,  ויצא לאור בהוצאת כתר,  מבטיח, על פי כריכתו לספר את "סיפורה המסעיר של משפחה אחת ומבט אירוני על החברה האמריקאית ועל כוחה – או חולשתה – של הפסיכיאטריה.". "חוצות זאתוניא" ספר הביכורים של עודה בשאראת (בהוצאת עם עובד) הוא ספר על המגזר. לא שלי, שלהם. נראה מעניין.

פסח כשר ושמח, איש איש על פי מנהגו ומנהג אמותיו ואבותיו. ואל תריבו עם הקטניות, חיות קטנות ופרוותיות שלא מזיקות לאיש.

שיתוףhttp://static.ak.fbcdn.net/connect.php/js/FB.Share