קחי מעיל יהיה לך קר, כסף כיס, גביש סוכר

גודל מחנה טרבלינקה, כמו סוביבור, רק 400 מטר לרוחב, ו 600 מטר לאורך. במחנה זה נרצחו 870,000 יהודים.

(פרטים שפרופסור חנה יבלונקה סבורה שלא כל כך דחוף לדעת)

כשהייתי ילד לא למדנו על השואה. כמעט שום דבר. ידענו באופן כללי שהיה נורא ובלתי נתפס והנאצים הרשעים הרגו ששה מיליון יהודים. בטלוויזיה היו מראים סרטי זוועה שלא הניחו לי לישון כמה ימים. עד היום אני זוכר את הטרקטור האוסף בכפו גופות צמוקות, וחיילים אמריקאיים לוקחים איש בלי ראש. גם בתיכון נושא השואה לא נכלל בחומר הלימודים. למרות שבית הספר שלי היה במרחק הליכה מ"יד ושם", לא הלכנו לשם אף פעם. (דווקא הלכנו להר הרצל ביום הזיכרון לחללי צה"ל). ידענו, באופן כללי, ושמענו שיש ניצולי שואה. בבית לא דיברו על זה כל כך. אימא אמרה מדי פעם שלה לא היו סבא וסבתא, ובקושי דודים ובני דודים. אבל זה נשמע רחוק. רק שנים אחר כך הבנתי שהדודים שלי, ובני הדודים, הם על שמם. וכשהדודה חווה אמרה שבילדותה היא עברה את כל אירופה, היא לא התכוונה לטיול מאורגן באירופה הקלאסית.  

====

אחרי שנים קראתי ולמדתי. מתי התחילה המלחמה. מתי הוחלט על "הפתרון הסופי". איפה היו המחנות. הבנתי שאף אחד לא נשאר ושמעתי את יהודה פוליקר שר. 

====

השבוע הייתי לראשונה במוזיאון החדש של "יד ושם".

===

חותני, הרב פרופסור פינחס פלאי ז"ל, סיפר כי פעם נזדמן למסעדה ביפן וביקש להסביר למלצר שהוא מקפיד על כשרות. בתחילה לא הבין המלצר במה מדובר. אך לפתע אורו עיניו והוא אמר – "הבנתי, אתה בן לעם של אנה פרנק".

===

במשך כמה שנים כתבתי טור קבוע בעתון "הצופה". פעמיים בשנה הייתי צריך לכתוב על ספר בנושא השואה. ביום השואה של כולם, בכ"ז בניסן, וביום השואה של הדתיים בעשרה בטבת. השנה, כבר אין לי טור בעיתון ליום השואה, אבל בכל זאת, המנהג נשאר. קראתי את הספר "יומן" של הלן בר. הספר הוא יומנה של יהודיה צעירה מצרפת בשנות הכיבוש הגרמני. היומן שנותר אחריה, נשמר במוזיאון ולפני כמה שנים הוחלט להוציאו לאור כספר. לאחרונה תורגם לעברית בהוצאת "מודן".

הלן בר ראתה עצמה חלק מהעם הצרפתי ותרבותו.  בשנת 1942 היא היתה בת עשרים ואחת, סטודנטית לתואר שני בספרות אנגלית בסורבון. צרפת כבר נכבשה בידי הנאצים, והמשרפות של אושוויץ-בירקנאו כבר בערו. בתחילת יומנה היא מתארת את הנוף והפרחים ואת התלבטויותיה הרומנטיות של אישה צעירה, ואינה מבינה ואינה יודעת. לאט לאט, הכל מתקרב. טלאי צהוב. נסיעה בקרון האחרון של הרכבת בפריז. אבא שלה, יהודי חשוב, שזכה להגנת השלטונות נעצר. בהתחלה מגורשים רק היהודים הזרים. אם צריך להשלים את המכסה, מגורשים גם יהודים צרפתים. בקרון בקר. במאמצים רבים מצליחים לשחרר ממחנה המעצר את אביה של הלן, שנעצר שם מאחר שלא תפר למקטורנו את הטלאי הצהוב אלא הסתפק בחיבור רשלני בסיכות. את הספר אנחנו קוראים כשסופו של הספר, וסופה של הלן ידוע לנו. הלן, אביה ואימה נהגו לישון מחוץ לבית, מחשש שיעצרו על ידי המשטרה ויגורשו. לילה אחד לא יצאו מהבית ובבקר 8 מרץ 1944 נעצרו והועברו למחנה המעצר דראנסי בצרפת. ביום ההולדת שלה, ב 27 מרץ, גורשה יחד עם הוריה לאושוויץ. משם פונתה לברגן בלזן, וימים ספורים לפני ששוחרר המחנה מתה ממחלת הטיפוס.

כוחו של הספר, מבחינתי, אינו רק בהיותו עדות בגוף ראשון.  עברנו כבר את הימים ההם, ולא מדברים על "כצאן לטבח" ו"איך הם לא הבינו", אבל הספר הזה, שלטעמי הוא ספר חובה בכל בית  אפשר לקרוא, להיכנס לתוך מחשבותיה של האישה הצעירה שאינה מבינה, אינה מסוגלת להאמין לראות כיצד היא מתפכחת, ובה בעת מנסה להאמין ולהמשיך. את כוחה העצום של האשלייה והאמונה במין האנושי, אמון שהכל הנראה הוא אינו ראוי לו. ומעבר לכך, כמו שהיא אומרת, לשמוע ללמוד ולזכור את סיפורו של אדם אחד בתוך ההיסטוריה.

===

בסוף ההרצאה של העד, שסיפר לנו איך ממשפחה אחת, עם אמא ואבא וארבעה ילדים נותר הוא לבדו, שאל מישהו – איך מוצאים את הכוחות לבנות משפחה חדשה?

העד לא ענה, נשען על בנו הגבוה ושתה כוס מים קרים.

פוסטים קשורים

דה יונג חלוץ מרכזי – על ספרו של סיימון קופר "אייאקס הולנד והמלחמה"

על "האיש שקנה ימי הולדת"

ילדה משם – ספרה של חווה ניסמוב

ונהר יצא מעדן להשקות את הגן

למלא את הזמן בחיים – הלן לבנת וינינגר