בדרך חזרה, לפני שנרדם, מספר לה שחר איזה סבתא מצחיקה יש לו.
"מצחיקה?" שואלת שירה בחיוך
"כן, היא הצחיקה אותי", עונה משועשע
"מה כל כך מצחיק בסבתא?"
"כי כשהלכת עם אסף לקנות עוגה, ספתא אמרה שטוב שבאנו ככה פתאום". הוא משתהה רגע.
"כן?"
"היא אמרה שטוב שבאנו ככה פתאום, כי היא לא מוצאת את הדרך הביתה. חה, נכון מצחיק?"
(עמ` 85)
שירה נוסעת לירושלים בדרך העוקפת, רוצה להגיע לאבא המזדקן ולשמוע את סיפורו. לשמוע על מה שהיה "שם" ולא סיפר לה בילדותה. מנסה להתקרב לאבא שהיה מרוחק כל כך , הרבה להעדר מהבית וננעל בשתיקותיו.
שירה, הילדה שבגרה והיום היא כבר רעיה ואם, היא גיבורת הספר "קול של פרפרים" שכתבה רקפת זיו לי ויצא לאור לאחרונה. שירה גדלה בירושלים, למדה באוניברסיטה, התחתנה וגרה במודיעין. נולדו לה שני ילדים, לאחד מהם מה שמוכנה היום בעדינות "בעיות תקשורת". עובדת במשרד עם בוס נחמד. מנסה כמו נשים רבות לאזן בלהטוטנות בין דרישות החיים. ילדים צעירים הדורשים את שלהם, אחד מתקשה ונוטל משאבי זמן ורגש, ושני גם הוא רוצה את אימא. ובן זוג שלא תמיד רגיש מספיק להבין, ועסוק מכדי להשתתף באופן פעיל בחייה. הורים מזדקנים שבריאותם כבר רופפת, ודמותם כהורים חזקים,משענת לעת צרה' נסדקת והם הופכים תלויים בה. יום אחד, בנה הקטן נעלם יחד עם סבתו. שניהם מתקשים לסייע לעצמם, ושירה חוששת לגורלם.
הסיפור מתרחש בין ירושלים למודיעין. ירושלים כסמל לעיר הישנה – היא עיר ילדותה, העבר שנשאר מאחור אך מחייב תשומת לב מתמדת להורים, ומשאבים רגשיים עם זיכרונות הילדה שהיא הייתה פעם. יום אחד, כשאמה נעלמת מהבית יחד עם בנה, השגרה שגם כך מוחזקת בקושי, מתפרקת. שירה מתקשה להתמודד עם רגשותיה, עם התקווה לרגע שהכול יהיה בסדר, ואולי פתאום ייעלמו הקשיים, ואולי היא אשמה בכל מה שקרה, ובגללה הילד נולד כפי שנולד.
רקפת זיו לי כותבת בעדינות. היא אינה חובטת בקוראיה במקל על קודקודם. התיאורים עדינים, במבעי מים רכים. שירה היא אישה רגילה, שחייה חיים רגילים. הכול רגיל, אין דם ואש ותמרות עשן. גם האירוע הדרמטי שבספר, היעלמותם של האם והבן, אינו מסתורי כל כך, ושומעים על כמותו מעת לעת בכותרות העיתונים. דווקא מתוך הפשטות הזו, מצליחה רקפת זיו לי ב"קול של פרפרים" ליצור סיפור אמיתי ונוגע, בלי לגלוש לבנאליות וסנטימנטליות שאינה במקומה.
קול של פרפרים, רקפת זיו-לי, מודן הוצאה לאור, 2009, 199 עמ'
תודה 🙂
גם אני קראתי ומאוד אהבתי. למרות הרגילות כביכול היה שם משהו מאוד מיוחד בשפה, בקצב, בחידושים. ספר שכיף לקרוא אותו, שמאיר עולם מסויים באופן שייחודי לו.
פינגבק:YAM | ספר חברה תרבות
פינגבק:ירושלים של זהב | ספר חברה תרבות
פינגבק:פלפלים צהובים ואני - תרועה נאלמה