ירושלים, עבודת אלילים, תוכים ומשה סיני – טור ליום ששי

כמה הערות על המצב, יום ששי

יום ירושלים

יום ירושלים הפך כבר מזמן לחג הציונות הדתית, בעיקר. אני עוד זוכר מנעורי בית אבי את מצעד הדגלים, שהיה עילה מצוינת לפגוש את נערות הציונות הדתית ולשוחח איתן כל אותו הלילה לאורו של הכותל. שמעתי שכבר אי אפשר לפגוש שם נערות, והכותל נותר אזוב ועצבת. לפני כמה שנים, פנו אלי מהוצאת ספרים וביקשו ממני לכתוב סיפור "הקשור לאהבה ואמונה". כתבתי, סיפור המשלב עבר ועתיד, זיכרונות על דברים שקרו וכמה כאלה שעלולים עוד לקרות. קראתי לו "באמונה ננצח". העורך המיועד שלח לי בתגובה

הסיפור לא נראה לי מתאים לקובץ
גם בגלל שהוא לא קשור מספיק לשני נושאיו המרכזיים: אהבה ואמונה וגם בגלל המסר

התוכל לשלוח סיפור אחר?

לא שלחתי.

אחרי זמן מה התפרסם הסיפור בעתון "הצופה" תחת הכותרת "סיפור ליום ירושלים". אתם מוזמנים לקרוא ולחשוב על המסר.

חֶצְיוֹ, שָׂרַף בְּמוֹ-אֵשׁ

בריטניה מכירה רשמית בדת הפגאנית. "הארץ" מספר כי "משרד הפנים הבריטי הכיר רשמית ב"איגוד השוטרים הפגאנים". מהיום יקבלו השוטרים הבריטים אישור לצאת לחופשה בחג הכבשים המניקות."  איפה אליהו הנביא כשצריך אותו, או לפחות ישעיהו.

בית הספר – המשך

פרשת המנהלת המפוטרת בבית הספר של בתי רחוקה מלהסתיים. קבוצת ההורים טרחה וניסחה מחדש את המכתב (שהוזכר כאן לפני כשבוע) ביקשו לתקן, וקלקלו עוד יותר. וכך מופיע שם.

אנו ההורים בחרנו לקחת את הסיכון בשליחת בנותינו למוסד חדש ונתנו את אמוננו מתוך שיקול דעת אשר מושתת בעיקרו על דמויות המפתח העומדות בראש המוסד. בנוסף חשוב לציין כי מדרשיית הרטמן היא בי"ס פרטי אשר שכר הלימוד בו הנו 11,000 שקלים. אנו ההורים נושאים בנתח משמעותי של הכנסות ביה"ס ומתוך כך נובעת זכותנו להיות שותפים בהחלטות הגורליות הקשורות בעתידו.

תהיתי, ואף שאלתי אותם, אם שכר הלימוד היה 5500 שקל, היתה לנו חצי זכות לבקש? גם אם הם חושבים שהורים צריכים ויכולים להשפיע על זהות המנהלת בבית הספר שלהם (ואני חושב שלא), השאלה האם הם מממנים מכיסם לא רלבנטית. בטח לא להשוות כלכלית כי בכל מקרה – רוב הכסף מגיע מהמדינה. התשלום לא מקנה להורים זכות יתר שאין להורים אחרים.  אנשים סבורים כי ההורים הם הלקוחות והמורים הם הספקים. ובעל המאה הוא בעל הדעה, הלא כן? מדובר בבית ספר, לא בחנות נעליים או מפעל שבו יש למישהו מניות.

אז זהו שלא.  שוב ושוב מערבבים בין האחריות שלנו כהורים, כאזרחים, לבין מקומנו כצרכנים. כל דבר נמדד דרך היכולת הכלכלית והאדם עובר רדוקציה לצרכן.

אוי ווי סי די

ישראל התקבלה למועדון הOECD, צהלו הכותרות ליום יומיים.טוקבקיסט אחד הסביר שמדובר בObsessive–Compulsive Economic Disorder. הכתבים אמרו שזה יום גדול, ואחרים הזכירו לנו שהעוני עוד כאן. ואף אחד, כמעט אף אחד לא תמה איך הגענו לשם. מה עשינו כדי להתקבל, מי מרויח ומי מפסיד, ומי בכלל אישר את כל הדברים הללו.

עורכים חסרי שאר רוח קראו לאירועים "טרגדיה יוונית". הכלכלה היוונית קורסת, מהומות ברחובות. קאק, פוטסי ודאקס – שמות של מדדי מניות  שנשמעים כמו גיבורים של סרטי מדובב בערוץ הילדים, יחד עם חברם הכובס הנג-סנג, רקדו מעלה מטה. ובעיקר מטה.  עורכים עם יותר מדי שאר רוח כבר הציעו דרכים להרוויח, כי זה הכל כסף. המשבר הכלכלי הזה הוא שמחתם של הקפיטליסטים. אם ב 2008 האשימו כולם את סוחרי וול סטריט החמדנים, ורוחות ביקורת עזה נשבו, עכשיו הכל בסדר. יש את מי להאשים. פועלי יוון העצלנים והמאוגדים, הם אלה שגרמו לכל זה. יש להגמיש את העבודה, להנמיך את מעורבות הממשלה, והכל יהיה בסדר.

לצערי, למעטים מדי יש סבלנות להתעמק ולחקור מה קרה כאן. איך קוראים לפיטורים ולניצול עובדים "להגמיש" , וזקנות במסדרון בתי החולים נקראות "תרומה להקטנת מעורבות הממשלה". הגענו למה שהגענו, ואם כל כך טוב, אז למה כל כך רע. רבים מדי מקבלים את התעמולה בלי לחקור, ויודעים להגיד ולדקלם את כל הסיסמאות הקפיטליסטיות הידועות, שהצליחו להפוך למובן מאליו של השיח הציבורי. וככה הכל נמשך, וכולם יודעים ששביתות זה רע, הן רעות למשק. וברור שאין לנו מה לעשות כי זה העולם וזוהי הגלובליזציה.  

מקום טוב להתחיל בו הוא הבלוג של תמר בן יוסף. בן יוסף, כלכלנית, כותבת על השוק החופשי ונפלאותיו בנימה ביקורתית. לא, אין כאן טקסטים נוסח אתר "העוקץ" והיא מתונה בדבריה והליכותיה, אך נותנת לקוראים מבט בוחן על תהליכים כלכליים. כדאי מאד לקרוא את ספרה "ברוכים הבאים לשוק החפשי" בו היא סוקרת את התהליך שהביא את ישראל למדינת שוק חפשי, בלי שאף אחד שם לב.

ספר לשבת

סקירת הספר השבועית בבלוג – על קול של פרפרים – ספרה של רקפת זיו לי  .

בתשיעי במאי מצוין יום הניצחון במלחמת העולם השניה. ביום זה צועדים בירושלים וטרנים ממלחמת העולם השניה, שעלו מרוסיה. זו הזדמנות טובה לחזור אל הספר המצוין זיכרון בהגירה חיילי הצבא האדום בישראל, שכתבה סווטה רוברמן.

שמעון גרשון,מפרסם עכשיו ספר ילדים – סודות הכדורגל של נועם".  כן,  שמעון גרשון הכדורגלן יקיר היציע המזרחי בטדי  שזכה לשיר קצבי על שמו ולימים היה לכדורגלן בית"ר ירושלים. יוספוס פלאוויוס של בלומפילד, שאיזן במעט את האכזבה והכעס על אבוקסיס, ההוא שקיצץ בנטיעות. אז בוא נסכם, שמעון. אני קורא את הספר שלך בשבת, ואתה, בשמונה בערב, דואג למה שצריך. אני בטוח שמשה סיני יהיה מרוצה.  

כדאי לקרוא

עשו כביסה, לא מלחמה – בבלוג "במקום תה" אפרת מציעה קונספט חדש ומהפכני לאמונויות הלחימה. נסו את זה בבית. בוודאי עדיף על נפנופי ידיים ושאגות בפסאודו יפנית.

תמיד ידעתי שיש בעולם וטרינרים. (לא להחליף אותם בטעות בוטרנים מהקטע הקודם). הנחתי שיש גם וטרינריות פה ושם, אבל מימי לא חשבתי שאפגוש וטרינרית של תוכים. אז יש, והיא אפילו כותבת בלוג. דברים שרואים מכאן: חוויות של וטרינרית – הבלוג של שלומית לוי. (גילוי נאות – היא אמרה עלי ש"יש לי חן של תוכי". נער הייתי וגם זקנתי, ואמרו עלי הרבה דברים, אבל זה עוד לא. )

"תאונת דרכים קשה, מלנומה, 700 ק"מ באופניים ב 42 שעות" – להסיר את הקסדה בפניו. אין מה לומר.  ברווט 600 – סיכום מחלה – בבלוג של שור הרים

שיר לשבת

שיר חומות ירושלים, או כפי שהוא מכונה אצלנו – שירו של המג"בניק. (זה שמכיר את המרחק מבית ג'אללה לרמאללה)