יש משהו בחזרה קבועה, כל שבוע באותו יום ממש, מעין פוסט מתמשך.  כמה הערות על המצב. יום ששי.

ורד  יפתחי גרין – המלצת רדיו

בשנים האחרונות אני מבלה את השעות הקסומות שבין שש וחצי בבקר לשמונה בנהיגה. בשיטוטי על פני תחנות הרדיו הגעתי אל תכניתה של ורד יפתחי גרין ברשת ג'. התכנית הייתה משודרת פעם בין שש לשמונה, אך מתי שהוא בעקבות ארגון מחדש של לוח השידורים, קוצצה למחצית, מהשעה שבע עד שמונה בלבד, וחבל. אני אוהב להאזין לתכניתה של ורד יפתחי גרין, לפינות הקבועות, במיוחד זו של טוני פיין בתפקיד החזאי החביב במבטא בריטי (וכל פעם אני מהרהר, טוני פיין ההוא?).ורד יפתחי גרין, שלא כמו הנערות המלחששות של גל"ץ, מעירה על מאורעות היום, ויש לה מה להגיד, לא תמיד בדיוק לפי מה שמקובל. שלא כמו דליק "דגים" ווליניץ, היא לא מעיקה במוסרנות ולא מתלהבת מדי ממיחזור קומפוסט בזימבאבווה, ובדרך כלל אני נהנה לשמוע אותה, גם אם לא תמיד מסכים. להמליץ על רשת ג' נשמע נורא שנות השמונים כזה, שלא לומר שנות השבעים. אבל כזה אני, רטרו.

(אגב – בפעם הקודמת שהמלצתי על תכנית רדיו, זה לא נגמר טוב).

 

מולי וריטה

השבוע, ורד יפתחי גרין דיברה נגד השימוש בריטלין. אני לא ממש שמעתי מה אמרה כי בדיוק היה טלפון, ולכן לא אתייחס ישירות לדבריה. מה שכן שמעתי השבוע היה תכנית רדיו אחרת, של מולי שפירא, (איש התרבות החביב העובד ברשת המיותרת שמעסיקה חיילי חובה בסיקור הופעות של זמרים ותערוכות של אמנות פלסטית במקום לדאוג לביטחון המדינה) בה הוא ריאיין את שלמה בר. מהברירה הטבעית, לכבוד שירו החדש גברת ריטה לין . השיר, אינו עוסקת בזמרת ריטה או בקרובי משפחתו של אוריאל לין אלא מדבר בגנות הריטלין (כמה שנון מצידו!). לשיטתו של בר, הריטלין פוגע בחיוניות ובטבעיות של הילדים המסכנים. שפירא התבדח איתו שאם שלמה בר היה מקבל ריטלין היה מסתובב כמו זומבי.  השיר גם טוען בגסות רוח שלא תאמן, כי הפרעות קשב הן תוצאה של אמהות קרייריסטיות. יש כמה גישות שמתנגדות לריטלין. יש את כת הסיינטולוגים, הטוענת טענות הבל על קונסיפרציה של פסיכיאטרים. שפירא ושלמה בר מתנגדים לריטלין בשם איזה עבר מיתולוגי בשכונה של שנות החמשים, בו הילדים היו מטפסים על עצים בשמחה, ואמא היתה תמיד בבית לחבק אותם. רומנטיזצית העבר היא תופעה נפוצה, במיוחד כשמגיעים לגיל ששים ומעלה. אבל היא לא צריכה להפריע לנו לחשוב בבהירות. שלמה בר מדבר על ילדים שרוצים לטפס על עצים, והריטלין המדכא ימנע זאת מהם. כמה מטופש.

נכון, תרופות צריך לקחת בפיקוח. וזה לא משנה אם אלו תרופות נגד לחץ דם, או רשרוש בלב. גם צינתור יש לעשות רק אם הרופא שלך מאיכילוב ממליץ לך, ולא בשביל השעשוע. אבל ריטלין היא תרופה אמיתית, שנותנת פתרונות אמיתיים. לא לכולם, נכון. אין תרופה אחת שפותרת את כל הבעיות. וטיפול תרופתי אינו הדרך היחידה, הוא חייב להיות מלווה באמצעים משלימים. נערה אחת שאני מכיר היטב, הנוטלת ריטלין בפיקוח רפואי, אמרה לי פעם – "איזה מסכנים הילדים של פעם, כשלא היו אבחונים והתאמות ותרופות, הם בטח חשבו שהם מטומטמים". אז להתבדח זה טוב ויפה, אבל לו מי מהם היה נפגש עם הצער והסבל של ילדים אינטליגנטיים, שיושבים מול הספר ולא מצליחים לעשות מאומה, שהחיים שלהם צבועים בסימן הכישלון, היה חושב שוב ושוב האם כדאי לדבר כך נגד טיפול תרופתי שיכול להציל את איכות החיים, בהווה והעתיד של כל כך הרבה ילדים.

 

קישורים באותו ענין  – גם חלי גולדנברג לא התלהבה מהשיר , סקירה ישנה בבלוג שלי על לקויי למידה ועברינות, ועל מורים ולקויי למידה שכתב אריאל סרי לוי בני בכורי , וסדרת רשימות שכתב הפסיכאטר ד"ר ירדן לוינסקי אודות הפרעות קשב וריכוז.

ביד הלשון

עשיתי כל מיני שטויות בחיים שלי, ואמרתי כמה וכמה דברים מיותרים לאנשים. (חלקם מיותרים) אבל מה לעזאזל הוא חשב לעצמו. מה?  

על האופניים

image לפני שבוע בדיוק נהרג בתאונה שניאור חשין בעת שרכב על  אופניו בכביש. התאונה זכתה לפרסום נרחב גם בשל נסיבותיה (תאונת פגע וברח) ולא נכחש, בם בגלל שההרוג הוא בנו של מישאל חשין השופט בדימוס. כמקובל, לסיקור התאונה התלוו כל הדברים הרגילים. מציצנות על המשפחה האבלה, דמוניזציה של הנהג הפוגע, שנהג בהשפעת סמים ואלכוהול וטיפשות באופן כללי. כמה ימים אחר כך נהרג רוכב אופניים אחר, בנימין דוידי. בכתבה בYNET אומר איש זק"א–  "הרוכב היה ללא קסדה וללא אפוד זוהר. אין ספק שאם היה מקפיד על כללי הזהירות ייתכן שהתאונה הקטלנית נמנעת". (גם על הפיכתה של זק"א מארגון ירושלמי לאיסוף שיירים של קרבנות פיצוצים, למתחרה למד"א עוד ידובר ויסופר). התאונה "שלו" היתה פחות צבעונית ומחצית מהכתבה עליו היתה מיחזור סיפורו העצוב של שניאור חשין. השילוב האנליטי של "אין ספק" ו"יתכן" משכנע במיוחד שהרוכב אשם במותו ואנחנו יכולים לחזור לשגרה.

כמו תמיד, הצטברות של מקרים מעוררת את התחושה שמדובר ב"תופעה". חיפשתי ולא מצאתי ריכוז נתונים משווה שיאפשר לנתח את מידת הסיכון ברכיבת כביש, לעומת דברים אחרים. אפילו רכיבת אופני שטח שנתפסת כיותר בטוחה. אז יש שיגידו שהנהגים הם רוצחים, ועוד תגובות קיצוניות בניסוחן ובהגיונן.אחרים יתריסו נגד רוכבי הכביש שהם משוגעים, חסרי אחריות האשמים במצבם והכביש נועד למכוניות ולא יותר. ואני? אני מעדיף לעזוב את קבוצת הסיכון של מחלות הלב הסכרת ושאר ירקות, ולהצטרף לזאת של רוכבי הכביש.

 

כדאי לקרוא

 עוד כמה הערות על המצב  שכתב אריאל סרי לוי, על אזרחות שלטון החוק ודמוקרטיה, על סוציאל דמוקרטיה וגם גלי צה"ל.  אריאל הוא בני בכורי, כותב בטבעת אתרי סרי לוי, ובאובייקטיביות חד משמעית אספר לכם (שוב) שכדאי מאד לקרוא את הבלוג שלו.  

.צעצועים לתוכי – כל פעם אני מתפעל מחדש מהעולם המופלא של התוכים. שאני חשבתי שהם ציפור טפשה שיושבת בכלוב בעוד החתול מסתובב מסביב ורוצה לאכול אותה.

סגידה לאל ההתאוששות הכלכלית יופי תירוש כותבת על העיוורון.

 

 

ספר לשבת

מרקוס יאלו הוא נער בן שבע עשרה מסן פרנציסקו, תיכוניסט עם נטייה להסתבך בצרות מיותרות. בבית הספר שלו התקינו מצלמות אבטחה חדשות, והוא מאד לא מרוצה. לרוע מזלו, בדיוק כשהוא מחליט להסתלק מבית הספר לטובת פעילות חברתית מועדפת, טרוריסטים מפוצצים גשר, ואלפי אנשים נהרגים.
קורי דוקטורוב בספר חדש, על העתיד הקרוב, אולי הוא כבר כאן, סקירה בבלוג שלי על הספר האח הקטן מאת קורי דוקטורוב

 

סטאטוסים

mishkהלילה חלמתי שאני שלמה יידוב. לא הבנתי מילה.

קניתי משקפיים חדשים. העולם לא נראה יותר טוב, רק ברור

היום הוא היום הכי ארוך בשנה. מזל שקמתי מוקדם

חבר שלי לא הבין נכון את השיעור על פירוק השיח. הסתבך עם מחלקת הגינון של העירייה

 

 

שיר לשבת

זו לא בדיוק העונה, אבל שינויי מזג האויר הפרועים השבוע,הביאו אותי לחשוב על גשם.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=1sTPnj9lrGI&w=425&h=355]