מלים לזכרו של הרב עמיטל שנפטר היום, וכמו בכל יום ששי – כמה הערות על המצב.
ברוך דיין
האמת
בעל התניא יש ולמד בחדר הפנימי, הצמח צדק למד בחדר האמצעי, ובחדר החיצוני שכב תינוק בעריסה. התינוק החל לבכות. ה"צמח צדק" שהיה שקוע בלימודו לא שמע את בכיו. בעל תניא ששהה בחדר המרוחק, שמע את הבכי והלך להרגיע את התינוק. בשובו חלף על פני נכדו ונזף בו: "כשלומדים תורה ולא שומעים קול בכיו של תינוק יהודי, משהו פגום בלימוד". (סיפור שהיה שגור על פיו של הרב עמיטל, מובא בספר "באמונתו – סיפורו של הרב עמיטל" עמ' 17)
הרב עמיטל, ראש ישיבת הר עציון נפטר הלילה. הרב יהודה עמיטל (קליין) נולד בג' בחשוון תרפ"ה (1924) בגרוסוורדיין, עיירה במחוז טרנסילבניה שבהונגריה. כמו רבים מיהודי אירופה, נרדף על ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה, תלאות וצרות פקדוהו ורבים ממשפחתו נרצחו. בערבו של יום ג' בכסלו תשכ"ט, נפתחה בכפר עציון ישיבה חדשה, הרב יהודה עמיטל עמד בראשה. הרב עמיטל היה מנהיג תנועת מימ"ד ואף כיהן כשר בממשלת ישראל, רב ומחנך שהעמיד תלמידים הרבה. למרות שלמדתי מספר שנים בישיבת "הר עציון" לא ראיתי עצמי אף פעם "גושניק", ולא תמיד הסכמתי עם מהלכיו החינוכיים והציבוריים של הרב עמיטל. עם זאת, תמיד היתה בי הערכה אליו. רבות עשה ורבות פעל בחייו הארוכים, אני אזכור לו תמיד את הסיפור על התינוק הבוכה.
שובו בנים שובבים, חוץ מ"אחר"
רון מיברג, כותב מוכשר ודמות מורכבת, פתח זה לא מכבר במיזם חדש שקרא לו "אחר". מגזין תרבות אינטרנט למנויים בתשלום. שמו של האתר, יחד עם המוניטין של מיברג, ביקשו ליצור אלטרנטיבה, שינוי. לא בטוח שהבנתי אלטרנטיבה למה, ולמה אלטרנטיבה, אבל זו היתה הכוונה. מיברג, במכתב למתעניינים קרא להם להצטרף כמנויים בתשלום ובכך לקדם את רעיון הכתיבה האיכותית שאינה תלויה בגורמים אחרים, כמו העיתונות המודפסת בה קשרי המערכת והמפרסמים חבויים ולא ברורים.
"אחר" הוא מגזין מקוון, כזה שפועל אך ורק באינטרנט, ומתעדכן מדי יום. "אחר" הוא אתר שהמודל העיסקי שלו מבוסס על מנויים בתשלום משום שאינו נתמך על ידי בעלי הון: אנחנו נמכור את מיטבנו, איכות, ידע, פרשנות, עומק וכל מה שראוי, עבור תשלום שיאפשר לנו להתקיים. אנחנו לא נתעשר והקורא לא יתרושש. "אחר" יספק לקוראיו המשלמים תכנים שלא ניתן ליהנות מהם בעברית ללא תשלום; עיתונות אמיצה, מקצועית, מעמיקה, חכמה. עיתונות מן הסוג שהיה ואינו עוד. (מתוך דף "אודות" באתר "אחר")
קראתי באתר בתקופת ההרצה, עת היה פתוח לכולם. לא רכשתי מינוי, לא מתוך אמירה עקרונית כנגד תוכן בתשלום, או המיזם, או משהו. פשוט חשבתי שיש לי כרגע מספיק מה לקרוא. (לא, אל תגידו לי ששקל ליום זה לא הרבה כסף. ואתה מוציא על דיאט קולה יותר מזה. מי שחושב שזה לא הרבה כסף, מוזמן לרכוש עבורי מינוי ל"אחר", וביטוח אצל קושניר, ואינטרנט אצל לא יודע מי. הכל ביחד רק בשלשה שקלים ליום – לא כסף). כך או כך, מיברג השתבח בעובדה שהוא ישלם לכותבים, של כמקובל במגזר. ומה מסתבר, הוא לא עומד בדיבורו. איתמר שאלתיאל, שכתב ב"אחר" מספר שהוא לא ראה שכר הולם לעמלו, ולמעשה לא קיבל שכר בכלל. רון מיברג ענה לו, לא ישירות, תגובה שלא ממש מכבדת את כותבה, בה הוא מדווח על הפרקטיקה של תשלום לחלק מהכותבים בחודש זה, ולאחרים בחודש הבא.
האירוע עורר תגובות רבות. היו שטענו שמדובר במיזם חדש, תרבותי, וצריך להתנהל בסובלנות ולתת לו לקום, ולא לדרוש במפגיע – "את הכסף". אחרים אמרו, מה שלי נראה המובן מאליו שאם מיברג מקים עסק כלכלי, עליו לשאת באחריות (ראו את הפוסט של נעמה כרמי, למשל). והיו גם אחרים למשל עודד סספורסט באתר התוכן (החינמי) "במחשבה שנייה" שטוען שכל העניין הזה ממש לא חשוב. בדבר אחד אני מסכים עם סספורטס. אין חידוש בסיפור.זו הדגמה נוספת למה שכולם יודעים שקורה כל הזמן. ניצול עובדים, הלנת שכר, הבטחות שלא מקוימות. יאיר סרי בני הצעיר הוא מוזיקאי, המופיע לפרנסתו באירועים והוא מספר לי על מוסר התשלומים הרופף ועל "שוטף פלוס נראה". אבל איכשהו העניין יותר כואב כשמדובר במיזמים המבקשים לעשות משהו "אחר" ונשארים עמוק בביצה, בדיוק אותו דבר.
מעבר לכך, האירוע המצער, גם אם לא מפתיע, מעור בי את המחשבה על מנהיגות וכריזמה. בסיפור שנהוג בתרבותנו לספר, מיזם מצליח בזכות מי שהוביל אותו. בין אם זו מלחמה, מהפכה, הקמת תערוכת ענק או חברה מצליחה. המנהיג, ובגרסה הקפיטליסטית היזם הנועז, סוחף אחריו ומוביל את כולם. לפעמים הוא מצליח, לפעמים לא. ותמיד יש מי שישלם את המחיר. בהצלחה הוא לא יזכה לתהילה, ובכישלון הוא ימשיך לחכות לתשלום. במקרה הטוב.
אם אתה כזה חכם למה אתה לא כזה עשיר
אביבה משמרי כותבת על האיש החכם ביותר בעולם. כריס לאנגאן, איש שמעולם לא שמעתי את שמעו, זכה לציון אייקיו שנע בין 195-210 . (תלוי בעונה, תלוי באונה). משמרי, שראיינה אותו ומביאה קטעים מהראיון בבלוג שלה, מספרת כי מסלול חייו לא ממש מתאים לדימוי על הגאון המיוסר, או על המצליחן שהקים חברה מאפס ומכר אותה במיליארדים.
לנגאן, שגדל במונטנה, החל לדבר בגיל חצי שנה ולמד לקרוא לפני גיל ארבע. אך הוא גדל בתנאי עוני וספג מכות מאביו, עד שבגיל 14 זרק את אביו מן הבית. בבית הספר לימד את עצמו מקצועות קלאסיים כמו מתמטיקה ולטינית, אך חווה תסכולים בלימודי האוניברסיטה שלו ולבסוף נשר. עד גיל ארבעים הספיק לעבוד בשלל עבודות מזדמנות, ביניהן כבאי יער, בוקר, פועל בניין ושוער.
לוגאן מספיק חכם כדי לדעת שאייקיו אינו זהה לאינטליגנציה, והיא לא מנבאת "הצלחה בחיים", בוודאי לא במובנה הקפיטליסטי. לדבריו הבעיה המרכזית היא שהאנשים המנהיגים את החברה היום הם אינטליגנטיים, אבל לא מספיק
"לעומת זאת, איי.קיו גבוה במיוחד מרים את האדם מעל אזור הסכנה, כך שהוא לא מדמה שהוא כל יכול ומסוגל לכל דבר. …… מאחר שהוא ברמה גבוהה יותר של קוגניציה, הוא חשוף יותר לרגשות של בידוד אינטלקטואלי. אבל אינטליגנציה גבוהה בצורה קיצונית, סביר יותר שתהיה ברכה לחברה, במיוחד אם האדם שניחן בה מבין מה טוב למין האנושי ומשתמש בה למטרה נעלה זו.
לוגאן, בהמשך הראיון, מייחל לאוטופיה של מלכים פילוסופיים רחומים, המובילים את העולם האינטליגנטי כולו לעבר עתיד טוב יותר. אני לא שותף להתפעלותה של משמרי מהאיש ומדבריו. כבר אמרתי לא פעם שאני לא אוהב דיקטטורות, לא משנה באיזה צבע הן נצבעות. יש לה אנשים החשים מין תחושת התבטלות לפני מי שזכה בציונים גבוהים כל כך. אני יודע, (וגם לוגאן יודע), שציונים גבוהים במבחני איקיו מעידים קודם כל על כשרון יוצא מן הכלל לעמוד בהצלחה במבחני אי קיו. ראו לדוגמה את ארגון מנסה הישראלי, שבו חברים בעלי מנת משכל בשני האחוזונים העליונים של מדינת ישראל. אף אחד מחברי ההנהלה שלו לא ידוע בזכות משהו בולט שעשה בחייו. ומה שיותר משעשע – הארגון, שכפי שהוא מעיד על עצמו "סבל מקשיים ארגוניים וניהוליים" למרות אינטיליגנציית העל של חבריו, והצליח במטרתו להביא שלום עולמי בדיוק כמו מיס יוניברס.
ספר לשבת
קשה לצפות במשחק כדורגל בלי לאהוד את אחת הקבוצות,וישראל אינה מופיעה בגביע העולם, כידוע. ויש נטיה להחליט על אהדה בהתאם לאירועים מהעבר הקרוב והרחוק. אז במקום להכין את הצעיפים הכתומים לגמר גביע העולם, קראו את הספר "אייאקס הולנד והמלחמה" שכתב סיימון קופר. ספר מרתק, על הכדורגל בהולנד בתקופת מלחמת העולם השנייה, ועל התפתחות האגדה של הולנד הטובה, ששמרה על היהודים. כולם שוכחים, הוא אומר, שאת אנה פרנק הסגירו משתפי פעולה הולנדים. והולנד, ניצבת במקום השני באחוז היהודים שנרצחו (מתוך היהודים שחיו בה לפני המלחמה), מיד אחרי פולין – גיא ההריגה.
אגור שיף מספר בספרו "בחול" על רפ"ק רם דינור, חוקר מוערך נקרא לסייע בחקירת רציחתה של טליה ההולך וצולל לתוך עולמה של הנרצחת, כשהוא יוצא למסע חיפוש משל עצמו, המשתלב במסע חיפוש עצמי. סקירה נרחבת תתפרסם פה ממש בתחילת השבוע.
אכן חציר העם
בקול תרועת יחצ"נות רמה, המלווה בכתבות מחמיאות המספרות לנו שמדובר בדבר הקודם הופל להיות הדבר הבא, עלתה לשידור הסדרה "אחד העם 101 ". לא צפיתי בה. הפרומואים שכנעו אותי. גברים שמציגים נשים זה לא בהכרח מצחיק, ואני ממש לא אוהב דמויות מזרחיות לכאורה שהוגות את הכ' כח'. לדעתי זו יוהרה וגזענות של הכותבים.
מיה סלע, שכן צפתה בתכנית אומרת בואללה:
ובאשר לבדיחה עצמה, ובכן הבדיחה היא שהפרענקית מירי פסקל התעשרה. אין יותר ברור מזה, מגוון הבדיחות על הפרענקית הצעקנית ברור. הרי אנחנו לא צוחקים על העשירים האמיתיים, אנחנו צוחקים רק על החקיינים שלהם, מהעשירים האמיתיים אנחנו מסונוורים בעצמנו והם גם מממנים את הסדרות ומפרסמים את המוצרים שלהם אצלנו.
כדאי לקרוא
טבעת אתרי סרי-לוי היא מיזם אינטרנט מתגלגל, שלא לומר אתר תוכן בהתהוות. במיזם שלשה בלוגרים, שני דורות. לירון תאני, אריאל סרי לוי, ואני. והשבוע – סיפור על מלאכים – פוסט אורח אצל לירון תאני. ו"למה לא הצטרפתי לצעדת שליט" אריאל סרי לוי מסביר מדוע לדעתו צעדת שליט משקפת אסון מוסרי ומקדמת אסון מוסרי.
טל לינזן תוהה על שמו של קשר נבחרת גרמניה בסטיאן שוויינשטייגר.
צבי גיל, מותיקי השידור הציבורי בישראל – כותב על ערוץ 1 והמונדיאל.
הלל גרשוני בפוסט אורח אצל וולווט – הרהורים על קו העוני . לא עם הכל אני מסכים, (טוב, עם הרוב לא), אבל חשוב לנסח נקודת מבט אחרת על העולם הקפיטליסטי. ויש גם ויכוח מעניין בתגובות.
כדאי לשמוע
ברדיו הר הצופים – הכוס השבועית:
הלימודים קשים והמלאכה מרובה, אז במקום למצוא איזה נושא מופרך וטרחני כמו "מים", יואב תירוש החליט לעשות תוכנית מיוחדת ללא נושא. הרבה שירים טובים, בלי נושא מאגד. כי אם לא עקביים, לא חייבים להיות קונסיסטנטיים.
לחצו כאן להאזנה
http://www.icast.co.il/ICastPlayer1.swf
סטאטוסים
שאלת מחקר: האם הנטייה הישראלית להגיד על התנהגויות שליליות שישנן גם במקומות אחרים שהן "ישראליות טיפוסיות" ובד בבד להוציא את עצמם מכך, היא נטייה ישראלית טיפוסית או לא?
הממשלה רוצה להשקיע מיליארדים להחזיר מוחות של ישראלים מחו"ל. בטח יעלה הון להביא גם את שאר הגוף.
המטה לאזהרות אומר שצריך להגביר עירנות בזמן החופשה. זה אומר שאסור לנמנם ליד הבריכה?
שיר לשבת
לחן ושירה גלי חי. מילים חוה פנחס-כהן. פסנתר יאיר סרי. חצוצרה- עינב דרומר. חצוצרה – מעיין גור אריה.
היה לי העונג והכבוד לפגוש את הרב עמיטל מספר פעמים,גם "פנים אל פנים" ( כשם כתב העת שהוציא בשעתו ידידי פרופסור פנחס פלאי גם כן איש רחב אופקים).הומניסט גדול, אדם שביקש לתת משמעות מיוחדת – יהודית ואוניברסלית – ללקחי השואה.איש מעמיק מחשבה, בר אוריין גדול ויהודי גדול. בשמיי הדת הערפיליים בימינו הוא היה כוכב זוהר.זכרו של צדיק זה לברכת עולם.
איפה אתה קורא בפוסט שלי "תחושת התבטלות" בפני לאנגן? בסך הכל הבאתי את דברי האיש במלואם. אפילו לא כתבתי בשום מקום אם אני מסכימה איתו בכלל, ובאילו נקודות.
אני גם לא חושבת שמי שחכם יותר, הוא אדם טוב יותר, או תורם יותר לחברה – גם אם מוסרית, היה ראוי שהוא יעשה זאת. במסגרת אותה כתבה גם ראיינתי כמה חברים של ארגון מנסה ושמעתי מהם דברים לא קלים על ההשתלבות בחברה. הבנתי מהם שככל שאדם יותר גאון, כך עולה הסיכוי שהוא יסבול מבעיות חברתיות שקשורות באי-התאמה בסיסית לסביבה שבה הוא גדל וחי. האנשים הללו משקיעים המון אנרגיה סתם בלהסתדר באופן סביר עם בני משפחתם וחבריהם (שלא כולם גאונים) ולא יודעת כמה משאבים נשארים להם כדי לתקן את העולם.
צבי – אכן. חבל על דאבדין
אביבה – תיקנתי
"אחר" זה על שם ההוא שקיצץ בנטיעות?
תודה!
יפה ספדת לאיש. ובכלל, הפוסט הזה היה לי נעים במיוחד לקריאה.
אני אוהבת לקרוא את הבלוג שלך אבל לא מגיבה. אז שתדע שיש לך פוסטים מעניינים. באשר לרב עמיטל ז"ל, אני שותפה לכל מילה – למרות חילוקי הדעות וההשגות, הוא דמות שנתגעגע אליה והיא תחסר מאוד, מעטים מראשי הישיבות נצבעים בצבע מיוחד שכזה.
גרי – אני מניח שההקשר הזה לא חמק מעיניו
ימימה ומיכל – תודה על הדברים.