חשיפה לצפון – טור ליום ששי

השבוע טיילנו בצפון. עניני החול לא הגיעו אלינו, לכן היום תהיה מהדורה חגיגית –  כמה הערות על המצב, בעיקר בצפון. יום ששי.

צפון ברך – פתיחה

המושג "צפון" אינו ניטרלי אף פעם. למרות ש"צפון" הוא כיון אבסולוטי, שלא כמו המזרח שהוא אינסופי. צפון הוא מקומם של העשירים, כשמדובר בערים, ופריפריה מוכת טילים כשמדובר בהרים. הלב עם ישובי הצפון, אומרים בכל מלחמה ולכן, בטרם יהיה מאוחר מדי, או מוקדם מדי ארזנו מטלטלינו, ונסענו לשם  (וגם כי זה מה שהצלחנו להשיג כי נרשמנו מאוחר).

פעם הצפון התחיל בחיפה. היו אומרים "חיפה והצפון", כמו חבר שלי שחושב שאני גר ב"יהודה ושומרון". אבל עכשיו הצפון הדרים מעט, עד לחדרה. אנחנו ליתר בטחון נסענו לצפון הכי צפוני שאפשר בלי דרכון או חיזבאללה. עצרנו במפגש הגבולות סוריה ירדן ישראל, כי אין לנו גבול משותף עם שוויץ, כידוע.

הסבר קצר – הצפון הוא הכיוון עליו מצביע המצפן. אפשר, אם כי לא מומלץ מטעמים ידועים, להגיע אל צפון כדור הארץ, ולתקוע שם מקל. מזרח הוא כיוון. אם תלך מזרחה כל היום וכל הלילה ועוד קצת, לא תגיע אף פעם למזרח.

וסיפור. המורה שלי לאנתרופולוגיה סיפר לנו על הרצאה שלו ביפן. בה השתמש במונח "המזרח הרחוק". "רחוק מאיפה" שאל אותו המארח.

ותמיד אהבתי את להקת פיקוד  צפון. עוד מהשיר על האיש ההוא שחצב את המלים מלבבו.

כל התמונות בפוסט צולמו בטיול בצפון.

טוב, כמעט כולן.

GPS

בטיול הזה השתמשתי לראשונה ביישום שנקרא "נווט" ומותקן במכשיר הטלפון שקיבלתי מהמעסיקה שלי, המדינה. קצת מסובך להפעיל, ויש בתוכנה רק בחורה שאומרת לך (בלשון זכר) איך  לנסוע, אבל זה בטח בגלל שיש לי מעסיקה.

לי התוכנה הזכירה את הדיבורים על מנהיגות. מנהיג אמיתי מראה לך את הדרך ומוליך אותך, עוד שני קילומטר תפנה ימינה, ועכשיו עוד חמש מאות מטר וכשצריך הוא לא מהסס להגיד לך להצמד לשמאל. הוא לא מעליב אותך כשאתה פונה לדרך הלא נכונה, ואבהות רחימאית הוא מחשב מיד מסלול חדש, אל אותו יעד ממש.  כי הוא, ורק הוא,  יודע את התכנית הגדולה ולאן תגיעו בסופו של דבר.

כך או כך, אני למדתי שבצאתך לדרך עם GPS כדאי שתעיין גם במפה, ותבחן את הדרך שהוא בחר עבורך. לפעמים טיפוס על ההר התלול עשוי להשבית לך את המנוע, ועדיף לעלות אט אט מסביב. עדיף להחליט לבד, ככה יותר בטוח.

מלכות החרמון

אני לא אוהב את אתר החרמון הממוסחר עד זרא. אני לא אוהב שמוסרים טובין ציבוריים לידים פרטיות, והחוכרים או השוכרים תובעים עליהם חזקה לדורי דורות, מגרשים כל מי שרק עובר בסביבה, כשרק ממונם מעניין אותם. ולכן החלטנו לעלות לחרמון בקיץ, בשקט. זה היה היום החם בשנה באותו שבוע, כך אמרו החזאים במלמול היומי (אחרי הפרסומות). ומתברר כי אין דבר עצוב יותר, או מגוחך, מחרמון בעיצומו של חמסין. העיניים של המדינה  מרכיבות משקפי שמש ומנגבות את הזיעה מהמצח, שלא תנטוף עליהן. חם נורא. טוב, זה ברור, זה המקום הכי קרוב לשמש במדינת ישראל. בכל מקום שלטים המזהירים אותך מפני החלקה על הקרח, ומגרשי  חניה עצומים וריקים. עלינו ברכבל ושילמנו ארבעים שקל לכל אחד. (כלומר שילמנו לקופאית, לא באמת לכל אחד). הבטתי למטה וראיתי עצים די קטנים. חשבתי שאני ממש גבוה, אבל זה היה שיח נמוך. למעלה ראינו כבישים, ואת השלט הזה שמצטלם יפה. והמדריכה הדריכה, ואנחנו הלכנו לאט אחריה במעלה ההר. או מה שנותר. ראינו את החרמון הסורי, ולא היה לו שפם בכלל.

ולמדנו עוד דברים מהמדריכה. קולי צואתי, להבדיל מבורדר קולי (או התשמע קולי) הוא שם של חיידק, המצוי בעיקר בחומוס של כלבוטק. אם הוא מגיע למי השתייה שלכם, אתם בצרות. ומה מסתבר? הוא מגיע!. מאיפה, מהחרמון. המדריכה החביבה סיפרה לנו שבגלל שאין ביוב בחרמון, הכל גולש לו ישר לכנרת. בגלל החיילים במוצבים, אמרה ולא התביישה. וגם בגלל האתר. כן, שניים וחצי החיילים (על פי מקורות זרים) על ההר, מפזרים קולי כאילו היו הם לאסי החוזרת הביתה. ועשרות אלפי העולים על ההר בחורף, זה כלום. טוב, אמרה המדריכה, גם הם. אבל אין מה לעשות. אנחנו צריכים את החיילים, וצריכים את אתר החרמון.

(את הפואנטה תחברו לבד, לא נעים).

טבע ותרבות בדן

בתל דן יש שמורת טבע המתוחזקת על ידי רשות הטבע והגנים. (ולא, כפי שמקובל לחשוב בטעות – החברה להגנת הטבע). המקום יפה, ומוצל, והנחל הזה מאד זורם, אין מה לומר. אני הלכתי שם בינות לצמחים למים ולשלטי האזהרה והרהרתי לי בשמורות הטבע. רשות הטבע והגנים, שהיא רשות ממשלתית עוסקת בתחזוקת שמורות הטבע. ענין תמוה לכשעצמו. לכאורה, כל מה שאתה צריך לעשות בשביל להקים שמורת טבע הוא לחפש מקום טבעי, לשים גדר מסביב ולשמור על הטבע. מסתבר שלא. קודם כל, המקום לא "טבעי". יש שם מבנים עתיקים וטחנת קמח, שהיא בהחלט טכנולוגיה. אני די משוכנע שהכינו שם לחם מלא. אבל יותר מכך, השמורה הזו מעובדת. היא זרועה גשרים, ומדרגות, ושבילים שפולסו, וניכר שמישהו גוזם את הצמחיה במסלול השביל, אבל בעדינות. שיראה טבעי.

 

איתמר והמשט  בפינה "ספר לשבת"

בדרך לצפון עצרנו אצל איתמר. מוכר הספרים. ח' המליצה בחום. אז למרות שהיה נורא חם ממילא, קיבלתי את המלצתה ונסעתי בכביש של העשירים ישר לזיכרון  יעקב. כלומר לא ממש ישר, מסיבות לא ברורות לי עצמי, ירדתי במחלף הלא נכון, גשר אחד קרוב מדי, והיתה לי הזדמנות לברר מה קרה לילד שדיבר  אל כוכבים. הוא לא היה בבית, כנראה הלך לשכנים לאכול ריבה מתות גינה או משהו. אז המשכנו לזכרון יעקב. (לא שלי). בלי יותר מדי מאמצים, ועם לא יותר משתי פניות פרסה הגענו אל היעד המבוקש. היעד בדיוק סגר את החנות, אז אמרנו לו שבאנו מרחוק, ואולי הוא מוכן לחכות קצת. הוא הסכים, ואמר שהוא לא באמת היה צריך ללכת לאן שהוא, ורק רצה לשים שלט "תכף אשוב" כי בדיוק הוא השיג שלט כזה מלפני שבעים ושתיים שנה, שדוד -דודתו המנוחה היה שם בדלת הגלנטריה שלו במסחה כשהיה הולך אל שלוימה הספר , אבל בשבילנו הוא מוכן לחכות.

נכנסנו. חנות ספרים, אתם יודעים. התאכזבתי קצת. לפי הסיפורים של ח', הייתי צריך להרגיש כמו אלדין במערה. רק בלי השודדים. ולא היא, ולא הוא. סתם חנות ספרים משומשים. חלקים נושנים, חלקם סתם א.ב. יהושע האחרון, שאתה לא תהיה הראשון לקרוא. פה ושם היו ספרים מעוררי נוסטלגיה.  למעשה הם היו לחצני נוסטלגיה, כמעט בכוח. אויש, התמוגגתי, הנה ספרה הראשון של הרוזנת דה סגיר. והנה הספר השלישי בסדרת נדי פעמוני. מה לעשות, אני לא טיפוס נוסטלגי, ובוודאי לא במה שקשור לחפצים נושנים. הסתובבתי כה וכה, ולא היה לי נעים. אז קניתי ספר של אליסטייר מקלין. "דו קרב במצולות ים". הספר מתחיל בתיאור של ה"משכין שלום", הלא הוא אקדח הPEACE MAKER של קולט. הגיבור הוא סוכן חשאי בריטי, ערמומי ונחוש, גם אם לא חסין מטעויות. בסוף הכל נפתר, הטובים טובים, הרעים רעים נורא, ויש גם כאלה באמצע, פחות או יותר. המצב בריטי, אבל יציב.

האם יש טעם לנתח את המודלים של הגבריות בספר? לדבר על סוגיות מגדריות ביחס לדמות הנשית הראשית?

לא. יש דברים שמוטב להניח אותם כפי שהם. ספינות טבועות למשל.

 

החלטיות צפונית

ככה חוסמים כביש בצפון. בלי שום היסוס, או רחמים. לולא דב היה בעזרי, בדרך מאלוני הבשן לחיספין, הייתי מתרסק שם באמצע הלילה. בבקר חזרתי לשם שוב לצלם, וכדי להיות בטוח שלא חלמתי חלום, או נפלתי מהחלון. אז הנה לפניכם – כביש מארץ הכבישים הריקה. ערמה של סלעים באמצע הכביש, וביניהם רווח קטן שמספיק למיני מיינור. התמונה הזו אמיתית לחלוטין, שום עיבוד ושום תעלול ערמומי האסור על פי חוק הדוגמניות. מבטיח. (לחצו כאן, או על התמונה –  להגדלה)

ראו הוזהרתם.

 

קצרים

מול אלוני הבשן יש מאווררים כאלה ענקיים. מעניין כמה אנשים צריכים לקפוץ ביחד על הכפתור של הOFF כשרוצים לכבות אותם.

בדרך כלל – דברים שלא רואים מכאן, גם משם לא רואים.

יש אנשים שעולים את העלייה הזו באופניים. חשבתי לעצמי בעודי יורד מהחרמון אל נחל דן.

(אף הליקופטר אמיתי לא ניזוק בקטע זה.)

 

 

שיר לשבת

קולה, מלים, שמיכות – שיר קלאסי

 

 

לסיכום

היה נחמד. אבל אין כמו בבית, תשאלו את דורותי.