החלטתי, כחלק מההחלטות שאני מחליט מעת לעת, להשלים ולקרוא כל מיני ספרים שלמדתי עליהם, אבל לא למדתי אותם. תודות לרסלינג ספרים רבים תורגמו לעברית. (למרות שבמקרים רבים התרגום אינו מספיק, בטח אצל הפוסטמודרנים הצרפתים). אני אנסה לקרוא אותם בעין רעננה, ולכתוב התרשמויות קצרות. (אין טעם לכתוב תקציר העלילה והגיבורים, אפשר למצוא אותם ברשת). כן, אני יודע שיש קורפוס עצום של כתיבה ומחקר על הטקסטים הללו, וכתיבה עליהם פה עלולה לחשוף את בורותי לעיני השמש והקוראים. ואולי, הפוסט ישמש במה לדיון במה שאני אומר, ואלמד משהו חדש שלא ידעתי.
הספר הראשון אינו בדיוק ספר, אלא אסופה בת שלשה חלקים. המסה הקלאסית של רולאן בארת – “מות המחבר", (קצרה במיוחד) הרצאה שנתן מישל פוקו יחד עם דיון, ואחרית דבר – שכתב דרור משעני ובה הוא מנסה לתת קונטקסט לשני הקטעים הקודמים. (אני מניח שהאירוניה הטמונה בעובדה שהספר העוסק במקומו האבוד של "המחבר" נכתב על ידי שלשה מחברים שונים, לא חמקה מעינו של העורך והמוציא לאור.) לנוחותכם, צירפתי למטה לינקים לתקצירים המופיעים בויקיפדיה.
לא אכחד שאני ניגש לטקסטים הללו ברגשות מעורבים. מצד אחד, הם בסיס לזרמים משמעותיים בתולדות החשיבה במדעי החברה והרוח בעשרות השנים האחרונות, אך עם זאת האלמנט הקומי, או שמא הטראגי בתוך ההגות הזו הוא שהיא אינה בת הכלה עצמית. רוצה לומר, אין היא יכולה להסביר את עצמה. השאלה הזו הטרידה אותי עוד בזמן לימודי המוסמך. התשובה שקיבלתי היתה שעקרון ההכלה העצמית אינו מחייב את ההגות הפוסטמודרנית. לא קיבלתי זאת. אחרים אמרו שהפוסטמודרניזם אינו הגות אלא הלך רוח. אני תוהה עדיין האם עמימות הטקסט אינה כיסוי לעמימות המחשבה. כך או כך, אנסה.
מות המחבר
לדעתי, המסה של בארת, עד כמה שהיא קצרה, אינה מנומקת, לא משכנעת ואפשר לומר גם "לא אחראית". מנין לך מה שאתה אומר, על סמך הקביעות. היצירה היא אלמנט קבוע בזמן. קודם לא היה, עכשיו יש. נכון – לא תמיד אפשר לגלות את גבולותיה של היצירה, ולא לכל דבר בעולם יש מחבר קונקרטי. הרבה מאד דברים הם תוצר של עבודה משותפת. מעניין, והוא לא דן בכך בהרחבה, שגם יצירות שיתופיות, כמו סרט קולנוע, מסומנות כ"יצירה" של הבמאי, ולא של התסריטאי או נערת המים, למשל.
בארת קובע קביעות שהיום (בעת כתיבת המאמר, סוף שנות הששים בצרפת) כך ולא אחרת, בלי להוכיח או לנמק. אני מניח שיש עוד פיתוח של הרעיונות בספר מחשבות על הצילום" שאותו טרם קראתי.
מהו מחבר
פוקו מענין הרבה יותר. הרצאתו, כמה מפתיע, ברורה למדי. הוא מדבר על מותו של "המחבר", כפונקציה בתוך שדות השיח. המחבר אצלו הוא פונקציה. אם פעם היה המחבר במדעי הטבע המקור לסמכות הטקסט היום מדעי הטבע מתוכים שגוף יודע בלתי תלוי ביוצרו. מה שגילה X יגלה מחר Y במעבדתו, בעוד שיצירות ספרותיות נרשמות על שם מחברן, ודיון ארוך ומורכב נעשה תמיד בשאלה מיהו המחבר שלהן. גם אם המחבר הוא אגדתי, כמו הומרוס, נעשה נסיון ליצור קורפוס קוהרנטי של יצירות המיוחסות לכותב אחד. ברגע הראשון חשבתי, טוב, אם זה מה שבארת התכוון, אז זה לא כל כך נורא. אבל זו רק טעות אופטית הנובעת ממיקום המאמרים זה אחרי זה, פוקו אינו מסביר את בארת, או מנסה לתת פשר לדבריו, אלא מתווכח איתו, והולך בכיוון אחר. הוא אינו מדבר על "המחבר" אלא על "מחבר" סתם. ברור שגם רולאן בארת לא מדבר על תוחלת החיים של אלה שכותבים ספרים, אבל הניתוק שהוא עושה בין היוצר ליצירתו נראה לי קיצוני מדי. ומה שיותר קשה לי היא הטענה המשתמעת שאין כל משמעות לקונטקסט של הטקסט.
דרור משעני, המתרגם, מנסה בכל זאת לתת לנו את הקונטקסט התרבותי וההיסטורי. הוא מספר על תקופת "מרד הסטודנטים" ומנמק מדוע הטקסטים הללו, ובמיוחד "מות המחבר" קשורים לאירועי אותה שנה, ולקונפליקטים האישיים וההגותיים של בארת עצמו. משעני יוצר לנו קריאה חדשה, בחתרנות ראויה לציון הוא מחזיר ומחבר את המחבר אל יצירתו בקשר בלתי ניתק. לטענתו אי אפשר להבין את "מות המחבר" ללא הביוגרפיה של המחבר. אכן "אחרית דבר".
קישורים
חייו של מחבר – על לספרו של האנתרופולוג קליפורד גירץ, "עבודות וחיים האנתרופולוג כמחבר",
עדכון 21.07:
אמר עמית עסיס בתגובה לי בפייסבוק :
מה שמדגים את חוסר היכולת של הטקסטים לחול על עצמם הוא האופן שבו הם יצאו לאור בעברית: עם תמונות גדולות של המחברים על הכריכה (כנהוג ברסלינג) ועם אחרית דבר המציירת הילה סביב הביוגרפיה של המחברים וסביב נסיבות כתיבת המאמרים.
ואחר כך ראיתי שהוא כתב את הסקירה הזו. כדאי לקרוא
כל הכבוד לך על משימה מאתגרת זאת.
אני נוטה להגיד- הסתדרתי עד עכשיו בלעדיהם, וכך יהיה גם בעתיד.
מחכה לרשימות הבאות בתקווה שתמצא משהו שממש ממש חשוב לקרוא.
כל הכבוד על האומץ לצלול אל הטקסטים האלה, ולדבר עליהם בפומבי. הפרשנויות שלהם כל כך שונות זו מזו שמובטח לך אינהרנטית שמישהו יקרא לך בור.
והנה כבר סיקרנת אותי לגבי הראשון.
לי נורא מפריעה מילה "מחבר", אני יודעת שככה זה אומרים בעברית וגם מבינה שהמילה במיוחד מתאימה לטקסט פוסטמודרני.
היי גלעד- אני מסכימה איתך שפוקו יותר מענין ומעמיק, אבל התפיסה של בארת את 'מות המחבר' מאתגרת- ונדמה שאפילו מעצבנת קצת בכוונה, משום שהוא מעז להפקיע את היצירה מידי המחבר ולהעבירה מטמורפוזה- ולמעשה, אם מסתכלים, למשל, על יצירות 'גדולות' שנכתבו בעבר הרחוק, האם הוא לא צודק? אפילו קורא של יצירה (או מתבונן ביצירת אמנות וכו וכו) רואה את הדברים אחרת ככל שהגיל והנסיבות אצלו משתנים. (:
אורה – אני לא יודע מה זה "מאתגר" כשלעצמו. טענה צריכה להיות מבוססת, לא סתם מתחכמת. אני מסכים איתך שהפרספקטיבה וההבנה משתנות אצל קוראים שונים, ואצל אותו קורא בזמנים שונים. אבל עדיין, האם אפשר לומר שאין משמעות למה שרצה המחבר לכתוב?
גלעד, מאתגר במובן הזה ש'מה רצה המחבר להגיד' תמיד פתוח לפרשנות של הקורא- והפרשנות הזו יכולה להיות אפילו הפוכה לכוונת המחבר (היה לי ויכוח עם כמה אנשים שקראו את 'חיי פיי': הם הבינו את הסוף לגמרי אחרת ממני- וזו דוגמא). בה בשעה שהמחבר הוא בן חלוף וחדל למלא תפקיד מרגע שהיצירה יצאה מתחת ידיו, הקוראים ימשיכו לפרש אותה כאוות נפשם. כמובן שאני לא מסכימה עם בארת בעניין הזה וחושבת שלדברי המחבר 'יש משמעות' כדבריך, אבל התפיסה שלו מאתגרת, לדעתי , ולא מדובר המכבסת מלים.
פינגבק:מיתולוגיות –רולאן בארת | ספר חברה תרבות
פינגבק:רולאן בארת | לימודי תרבות
פינגבק:טור ליום ששי | ספר חברה תרבות
פינגבק:לא מזיק ברובו | ספר חברה תרבות
פינגבק:חיי המחברת « ספר חברה תרבות
פינגבק:שלשה ספרים לשבת « ספר חברה תרבות