ערב פסח שחל להיות ביום שני. שום דבר מיוחד לכאורה, פסח יש כל שנה. וגם בשנה שעברה הוא היה ביום שני. כל שנה יוצאות הגדות חדשות, כמו שאומרת הבדיחה הנושנה – הרשע של שנה שעברה הוא הבן החכם של השנה. מזג האוויר טרם החליט אם זה חג האביב, אומרים שיהיה אביך. בחוץ שקט, ותכף תתחלנה המדורות של החמץ, שיבוער עד תום.
חמץ בחלונות
הלל גרשוני, בבלוגרשוני שלו, קרא השנה לבער את כל החמץ ולא להסתפק בהיתר "מכירת חמץ". זה לא נראה לו מתאים. וכך לשון קדשו:
הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו, הניצנים נראו בארץ ותחת כל אתר רענן מופיע שירות לציבור – מכירת חמץ וירטואלית. ובכל בית כנסת – דף של רב הקהילה, למכירת חמץ מאורגנת. ועכשיו גם בפייסבוק: מכירת חמץ בחינם (כך בדיוק). דומה שמכל מצוות החג, "מצוות מכירת החמץ" קיבלה מעמד בכיר בשנים האחרונות. עזבו אתכם מביעור חמץ. היום רק מוכרים. השיא הוא כמובן במכירת כל החמץ של המדינה לאחמד או מוסטפא או ג'ורג'. כמה עולה החמץ שלכם? האם קיבלתם פעם שקל עבור המכירה? האם בא פעם הגוי ותבע את אשר קנה? הוא בכלל יודע איפה אתם גרים ואיפה החמץ שלו? בקיצור: על מי אתם עובדים בדיוק?
ולא נתקררה דעתו עד שהוסיף בתגובות:
מכירת החמץ הוא עניין שערורייתי לגמרי, ששם ללעג ולקלס את יסודות ההלכה. את מוכרת את החמץ ללא שום כוונה של מכירה של ממש אלא רק לשם הפרוצדורה, דבר שלפי רוב מניין ובניין של הפוסקים שם אותך באיסור בל יראה ובל ימצא, אבל חמור מזה: יוצר חוכא ואיטלולא מההלכה. אי אפשר לעבוד ככה.
הלל גרשוני מציג כאן קו רעיוני המוביל להתחדשות דתית. "אי אפשר לעבוד ככה" הוא אומר, אבל הוא יודע שאפשי ואפשי. אך הוא כאילו אומר בוא נסיר מעלינו את הוויתורים וההקלות שהרשו לעצמם אבותינו ושכנינו ונעשה את הדברים באופן מדוקדק יותר, מוקפד יותר, נכון יותר ואולי אפילו טהור יותר. איני מכיר מסיק את הלל גרשוני ועולמו הרעיוני, כך שאיני יודע אם חשב של תוצאה אפשרית אחרת, לקריאה זו. אם כבר באת להסתייג ולשנות, יבואו כאלה שילעיגו על כל התורה כולה, ועל חכמיה ורבניה במיוחד. ויעידו הטוקבקים בוואינט ,שם התפרסמה גרסה של הפוסט, שלא חסכו שבטם. הדילמה הזו משמעותית לכל מי שמבקר מערכת מסורתית עם אמונות משמעותיות הנשמעות לסמכות היררכית חשובה, שדברה הוא חוק. ראו למשל את הויכוחים על פאנל הבלוגרים הפוליטיים.
[youtube https://www.youtube.com/watch?v=QGooUkLGaps]
תוגת המעמד הבינוני
ב"דה מארקר" של ערב פסח דיון ב"מצבנו הכלכלי ולמה לעזאזל אנחנו לא מרוצים ממנו" , וזאת אחרי חוברת שלמה שם התלוננו מרה כמה צעירים שאינם יכולים לחיות בארץ הזו, ואייפון עולה פה כמעט פי עשר משלשה המבורגרים בקנדה,ויקר פה ושם ובכלל קשה להם להשיג את רמת החיים שהם שואפים אליה. השבוע למדנו בשיעור על תוגת המעמד הבינוני. שלא כמו בימי מרקס העליזים, בהם אם היית בעל אמצעי יצור, אדמות או סתם ירושה נאה ידעת שמעמדך הגבוה מובטח, ולא תגווע ברעב כמו הפועלים שאתה מעסיק במפעל שלך, היום המעמדות מתבססים על "סגנון חיים". אתה שווה מה שאתה מוציא. ומה לעשות, ירושות כבר אין מי יודע מה וגם הנחלות לא מה שהיו פעם, אנשים חיים מהמשכורת שלהם. והם רוצים להרגיש טוב עם עצמם ולא לנשור למעמד הנמוך, עם ה"אחרים". המרוץ הוא אינסופי, כי לעולם אתה נמדד באותו רגע מול מה שיש לאחרים ומה שאתה חולם שיהיה לך. מצד שני, אומרים גם בדה מארקר עולם התעסוקה הפך אכזרי. אפשר לפטר אותך לא רק כשהמפעל מפסיד, אלא גם כשהוא מרוויח היטב, כדי שבעלי המניות יהיו מרוצים והבונוסים של המנכ"ל יצמחו בהתאם. ולא דיברנו על אי השוויון במשכורות, אומרים הם שם.
הקפיטליזם של היום מעצים תופעות. לכל אחד ברור ומובן, בלי תהיות מיותרות ומחשבות עמוקות מדי, שהוא וחבריו צריכים להרוויח "משכורת ראויה". עובדי הניקיון יכולים להסתפק בשאריות, אבל לא המהנדס והרופא שהם מלח הארץ, שלא לדבר על השף במסעדה שהוא לפחות מלחיה. וכך כועסים בני המעמד הבינוני, וכותבים בעתון שרע להם.
האם העצב שחש מי שלא השיג אייפון 15 ואין לו את הסלולרי מהדור העשירי היא בכלל בעיה שצריך לדון בה? מסתבר שכן. קל לנו ללעוג למי שמשקיעה בתספורת יקרה מדי, לא לפי כיסה, כשכל מה שהיא רוצה זה להרגיש טוב עם עצמה, להיות אישה מכובדת בחברה שבה היא חיה. יותר קשה לנו לחלוק על מי שעובד יום ולילה כדי ש"הילדים יקבלו מה שצריך" או ש"נוכל לחיות בלי דאגות". זה בעצם אותו דבר. אך האם אפשר לנסח פרוגרמה חילופית? האם אפשר להציע לכולם לעזוב את הכל, לצאת למדבר ולאכול מצות?
מסתבר שלא. כמה דקות אחר כך ירצו את הבצלים והשומים שאכלנו במצריים חינם. ולא דיברנו על הבשר.
חג שמח
מי שמלעיג, הלעיג גם לפני כן. תגוביות, לפיכך, אינן מדד.
אגב אני לא בעד החמרה דווקא. אני בעד חתירה לאמת, לחומרא כמו גם לקולא, אלא שמבחינה דתית קל יותר לקרוא לחומרא מאשר להיפך, וזו הסיבה שכוחא דהיתרא עדיף (משום שבשביל להתיר יש צורך בהוכחות מוצקות יותר, ולכן חזקה על המתיר שיש לו ראיות טובות להיתרו).
עיניי הרואות שאנשים שמים את "הדוסים" ללעג ולקלס בגלל כל אותם מעקפים (מכירת חמץ, היתר מכירה, החוט של העירוב, וכו'). אני חושב שאם ההלכה תהיה ישרה יותר, עם פחות שטיקים וטריקים, גם כוח המשיכה שלה יגדל.
יפה.
מתי אתה מוותר על היתר עיסקה? מצבו אפילו יותר עגום.
גם היתר עסקא בעייתי הוא. ולמשל להיכנס לאובר-דרפט הוא דבר בעייתי במיוחד, גם מבחינה הלכתית וגם מבחינה כלכלית ועל כן אני מקפיד (כמו יהודים רבים ושלמים) שלא לעשות זאת.
מכל מקום יש לדון בדעה של הרב קאפח, שאיסור ריבית אינו חל על תאגידים, שהרי אלו אינם יהודים. והנה לך מקום לחגוג. מסקרן אותי לאן תיקח את הכיוון הזה.
שלמים בתורתם ושלמים בממונם, אתה מתכוון. 🙂
לגבי הטענה לפיה תאגידים אינם "יהודים" – לא ראיתי את דברי הרב קאפח. המצאת התאגיד, בכל מקרה, היא אם כל הפיקציות. חבורה של אנשים שפועלת בעולם המציאותי, ומתחבאת מאחורי מסך התאגיד. יש יתרונות להמצאה הזו, אין ספק, אך אי אפשר להתחמק מהטענה שהיא פיקציה משפטית.
אמרתי כבר שמסקרן אותי לאן תיקח את זה. האם ניתן להפעיל פיקציה על פיקציה?